<h1>מספר לוית חן</h1>
הארות וביאורים על סדר שבתות השנה ומועדיה מאת הרבנית חינה קוסובסקי ע״ה בת הג״ר בן ציון גרבר זצ״ל אב״ד האראדאק אשת הרה״ג יחיאל מיכל זצ״ל אב״ד ור״מ ביוהנסבורג דרום אפריקה ומלפנים רב בוואלקאוויסק וזעלווא, פולין 
<h2>הקדמה</h2>
אמנו הרבנית חינה קוסובסקי ע״ה נולדה בשנת תרע״ג, לאביה, הגה״צ ר׳ אליהו בן-ציון גרבר הי״ד שהיה תלמיד מובהק של הג״ר ברוך בער לייבוביץ זצ״ל מקמניץ. רבו חיבב אותו מאד ולבסוף בא איתו בקשרי משפחה, בקחתו אותו לאחותו הצעירה לחתן, היא א״ז הרבנית הצדקנית מרת רחל הי״ד. לבני הזוג נולדו שלש בנות, אשר הצעירה מהן היתה אמנו, ולאחריה נולדו שני בנים. בשנות מלחמת העולם הראשונה ברחו בני המשפחה לפלך מינסק. בתום המלחמה ועד פרוץ מלחמת העולם השניה שימש הג״ר אליהו בן ציון הי״ד כרבה של הורדוק, עיירה קרובה לוולוזין, בין ווילנא לבין מינסק. עוד בגיל צעיר גילתה אמנו ענין רב בדברי תורה. כשהיה מגיע איזה מגיד לעיירה היתה הולכת עם הוריה לשמוע אותו נושא דבריו, ובחזרתה הביתה היתה חוזרת על כל הדרשה בע״פ. כיון שראה אביה את חשקה וצמאונה, שכר לה מורות, וגם הוא עצמו היה מלמד אותה. בשנות נעוריה נקראת כמה פעמים לנאום ברבים. אחת מהזדמנויות אלו אירעה בוולוזין שם דברה בפני כנס גדול שכונס לייסוד בית ספר חרדי לבנות. את הכנס ניהל הרב יצחק וויינשטיין, רבה של ווישנבה, ושגמרה את דבריה הפטיר עליה "אשרי יולדתה". בשנת תרצ״ו נישאה להרב יחיאל מיכל קוסובסקי, בנו של הרב יצחק קוסובסקי- מלפנים רבה של ולקביסק, ובאותה תקופה כבר רבה של יוהנסבורג, דרום אפריקח- גיסו ואיש סודו של רשכבה״ג הג״ר חיים עוזר גרודזנסקי זצ״ל.  כל חייה היתה אמנו מזכירה את שמם של שני הדודים הגדולים- הג״ר חיים עוזר זצ״ל והג״ר ברוך בער זצ״ל- בדחילו ורחימו, ובחרדת קודש מיוחדת. להרב יחיאל מיכל הצעיר כבר יצא מוניטין כת״ח גדול ומנהיג בחסד. עוד בבחרותו נשא ברבנות- כשנסע אביו לדרום אפריקה מילא את מקומו באופן זמני בולקביסק, ואח״כ- ועדיין הוא בחור- נתקבל כרבה של זעלבא. לאחר נשואיה השקיעה אמנו את כחותיה בביתה ובתפקידה כעקרת בית וכרבנית. אך לא ארכו הימים ופרצה המלחמה הנוראה, ובני הזוג נעו ונדו עד שבדרך נס, במסירות נפש ובסבל רב- ובעזרתם של אחיה הרב ישראל גרבר שליט״א שסייע בעדם להמלט מווילנא, ושל אחי בעלה הרב דוד שלמה קוסובסקי-שחור ז״ל מתל-אביב שפעל לרכוש עבורם אישור כניסה לארץ-ישראל המנדטית- הגיעו לארה״ק. כבר לפני המלחמה- בשנת תרצ״ג- נעתר חמיה רב יצחק קוסובסקי לקבל את הצעת הרבנות של יוהנסבורג בדרום-אפריקה, שם היה ריכוז גדול של יהודים יוצאי ליטא. (מסורת במשפחה שהסיבה לכך היא עלות הצורר לשלטון בגרמניה, כי כבר אז התחיל לחשוש לעתיד.) ר׳ יצחק שכנע את בנו ר׳ יחיאל מיכל ואת אמנו להצטרף אליהם בדרום אפריקה, ושם למצוא מסתור מרוח המלחמה הסוערת. בהגיעם לדרום אפריקה נתקבל ר׳ יחיאל מיכל כרב אחת הקהילות שם, והרבנית חינה נרתמה לעול צרכיה המרובים של הקהילה, וכן לעזר הפליטים שהגיעו לחופי דרום אפריקה, ולגיוס תמיכה לבתי אבות בא״י. פעמים רבות עמדה על בימת הנואמים בועדים שונים וכן ייצגה את נשי דרום אפריקה בועידות בא״י. מאמרים מענינים התפרסמו ממנה בעתונים ובעיקר בעתון "הצופה" שיצא ביוהנסבורג (בשנת תשי״א והלאה).  מאד היתה אוהבת לשוחח בדברי תורה. הרב מפוניבז׳ זצ״ל- שעמד עמם בקשרי ידידות הדוקים- התפעל מחכמתה עד כדי כך שאמר שהוא נהנה לדבר אתה דברי תורה יותר מאשר עם הרבה רבנים ידועים. אך רוב מעיינותיה באותן השנים היו נתונים למשפחתה, לעמוד לימין בעלה והוריו, ולגדל את ילדיהם, וכן לצרכי הקהילה. היא הצטיינה בכל הכישורים הנצרכים לעקרת בית, וביתה היה פתוח לאורחים רבים. כל עוד שבעלה היה בחיים לא היתה היא רגילה להעלות רעיונותיה בד״ת על הכתב, כיון שראתה את עצמה בעיקר כעוזרת לו בעבודתו הרוחנית. אמנם הוא היה מעודד אותה ללמד ולנאום. בשנת תשכ״ד לקה ר׳ יחיאל מיכל במחלת לב ונפטר, בהשאירו אותה אלמנה בגיל חמישים ואחד. היא עברה אז לגור בארה״ב בקירבת ילדיה, ושם התגוררה כשלשים שנה, בהתנחמה במשפחתה, אחיה ילדיה ונכדיה. ובאותה תקופה התמסרה גם ללמוד וללמד, והיתה מלמדת חומש ותפילה בבתי ספר תיכוניים של בית-יעקב, וגם היתה לומדת וכותבת לעצמה. כל ימיה עברו בקדושה בטהרה ובצניעות. היא עברה את אחת התקופות הקשות והסוערות בתולדות ישראל, וככל המון בית ישראל עבר עליה סבל רב, אך עם זה היו לה מקורות גדולים של שמחה וסיפוק. לעת זקנתה התבטאה פעם לאחד מבני המשפחה שכנראה לאביה היה רוח הקודש, והוא צפה שהיא תהיה אלמנה שנים רבות ולכן לימד אותה תורה כדי שתחזיק מעמד בשעות קשות, בבחינת לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. היא היתה מחדשת בטבעה והיתה משתפת את בני המשפחה בחידושי התורה שלה, בעל-פה ובאגרות. בשנות אלמנותה הראשונות אספה בעמל רב את כל החומר לדרוש שהשאיר בעלה, והדפיסה אותם תחת השם "תועפות הרים". לפעמים היתה  אומרת חצי בבדיחותא שגם את הד״ת שלה עצמה היא תדפיס, אך מעולם לא עשתה זאת. היא נפטרה ביום י״ג תמוז, תשנ״ה, וזכתה להטמן על יד קבר בעלה וחמיה בהר המנוחות, בעיר הקודש, ירושלים. לעת עתה ניסינו לאסוף קצת מרעיונותיה שנשתמרו ברשימות ובמכתבים, על מנת להנציח את זכרה ולזכות את הציבור בחן המיוחד שבצוף אמריה. יהי זכרה ברוך בס״ד, ט״ו בשבט תשס״ן  
<h2>בראשית א, ט״ז.</h2>
שני מאורות "רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב״ה רבש״ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש״ע הועיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה לי׳ מאי רבותי׳ דשרגא בטיהרא מאי אהני, (איזה תועלת לאבוקה בצהרים) אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה לי׳ יומא נמי אי אפשר דלא מנו בי׳ תקופותא (אין מונים אך ורק לפי הלבנה, הואיל והתקופות צריכים להתאים לחשבון ימי שנת השמש) דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים. (א״ל הקב״ה), זיל וליקרו צדיקי בשמיך - יעקב הקטן (עמוס ז׳), שמואל הקטן (סנהדרין יא), דוד הקטן (שמואל א׳ יז). חזיי׳ דלא קא מיתבא דעתה (ראה הקב״ה שאף מתנה זאת לא הספיקה ללבנה) אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר״ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה׳, אמר הקב״ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח." (חולין ס:) על טענת הירח, שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, הודה הקב״ה ואמר לה שהיא צודקת, "לכי ומעטי את עצמך". היא באה ללמד כאן את הנבראים חדוש גדול, שחובה על הנברא להקטין את עצמו לזולתו. והירח שוב טענה ואמרה: למה עליה למעט את עצמה, האם זה שכרה שהעירה דבר הגון. (כנראה שלא למדה הירח כלל גדול בתורה שמי שמתעורר, עליו לבצע את התפקיד. כמאמרם ז״ל "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (ב״מ פג)* (עיין רש״י בענין פנחס.) וה׳ התחיל לפייסה שלמרות מיעוטה תמשול ביום ובלילה, תלמד את העולם שיש חשיבות ותפקיד גם בלילה והשפעתה וממשלתה תהי׳ גם ביום. ואמרה הירח "שרגא בטיהרא מאי אהני" מי משגיח באור הנר מפני אורה הגדול של החמה? כידוע אומות העולם נמשלו לחמה וישראל ללבנה. וטענה הלבנה שהאור הגדול של הצלחת אומות העולם יכהה את אורו של ישראל ומי יהנו מאורה? אמר לה "זיל למנו בך ישראל ימים ושנים". חגי ישראל, שישראל מונים על פי הלבנה הם שמאירים לכל העולם כולו. והירח ענתה דישנם תקופות שגם בבני ישראל שולטת החמה. ועל זה אמר לה ה׳ "זיל וליקרו צדיקי בשמיך וכו׳". תמיד יש בישראל צדיקים שילמדו ממך לקח ויקראו בשמך וימעטו את עצמם אבל יהיו חזקים ואיתנים לקדש את שמי ברבים. כיעקב שאמר "קטונתי מכל החסדים" ונאבק עם שרו של עשו כל הלילה, וכשעלה השחר נאלץ הי׳ שרו של עשו לברכו ולהודות ליעקב שהנצחון של יעקב הוא. וכן גם דוד שנקרא דוד הקטן ואמר "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", בגבורה עילאית נלחם נגד כל אלה שפגעו בכבוד ישראל וחללו או גדפו את כבוד ה׳. ולא פחד לצאת נגד גלית הענק המזויין מראשו עד כרסוליו, והכהו. וכן המשיכו בדרכם כל צדיקי וגבורי ישראל וימשיכו עד שיעלה עמוד השחר לזרעו של יעקב. אולם הירח בתחילה לא נתקררה דעתה ובמקום שתקטין את עצמה, ה׳ הקטין אותה. וקרבנות בני ישראל באים לתקן את המעוות ולהביא לימות המשיח שיוחזר אז האור הגנוז מששת ימי בראשית, ובקרבן החדש המרמז על חדוש האור כתוב לה׳ שאמר הקב״ה "שעיר יהא כפרה שמיעטתי את הירח"! 
<h2>א, כז.</h2>
למה נברא יחידי למה נברא האדם היצור היחידי עם בחירה חפשית? עלה במחשבתי בעיוני בספר "מיטב הגיון" של הגה״צ רבי י.א.א. הירשוביץ הי״ד, "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להברא? וכו׳". תמצית דברי הרב הירשוביץ זצ״ל: אילו נבראה כל הבריאה במאמר אחד, כי אז לאדם לא הי׳ שום מעלה ויתרון על שאר היצורים והברואים, לא כן עכשיו שנברא העולם בעשרה מאמרות, בעשרה פרקים, כל אחד מהם ישלים את רעהו וימלא את חסרונו, וכל פרק המאוחר בבריאה הוסיף בשכלולה, וכן עזרו והשתתפו כל פרקי הבריאה הקודמים בהתהוות הבאים אחריהם, והמוקדמים עצמם לא הגיעו אל שלמותם ותכליתם כי אם בסיועם של הבאים אחריהם. והבריאה האחרונה שבכולם, הוא האדם עם שבת בת-זוגו המה תכלית שמים וארץ. ואף שמציאותם וקיומם תלויים במציאות ופעולת העולם כולו, מכל מקום, הם המה עטרת כל הבריאה ותכליתה. אם ימלא האדם את תפקידו הרם, כי אז הגיע כל העולם כולו לשלמותו ולתעודתו. למלאכי מעלה נתן הקב״ה דרך אחת בלבד, אשר ממנו לא יסורו ולא יוכלו לסור "לא יסבו בלכתן"- ורק לכתם אחרי טבעם היא דרכם היחידה אשר התווה להם בוראם, והמה עושים רצון קונם. גורל זה הוא גם תעודתו של עולם היסודות הצמחים ובעלי חיים אשר אין להם כל בחירה והנם כבושים במאסר טבעם וגדורים בחוקיו. ההבדל ביניהם הוא רק בזה: שבו בזמן אשר העליונים עושים את כל מעשיהם בדעת ובתבונה ובהכרה בהירה, הנה התחתונים עושים את מעשיהם בלי דעת וחשבון, כי אם מתוך תחושה טבעית. ושונה הוא האדם מהם, הוא יצור אחד ויחיד שבו שלח הקב״ה קרן זוהר. ניצוץ מאורו ית׳, חלק אלקים ממעל, נשמת רוח חיים בתוך מעט אדמה, ויאמר לו: "היי צלמי ודמותי", תבנית אלקים בזעיר אנפין על עולמך הקטן הוא גופך! וכה אמר אליו: הנה הענקתי לך חרות מחרותי, הנה שמתיך נגיד ומצוה כמוני על צבא כוחות מכוחות שונים ומשונים, מתנגדים וצרים זה לזה, אצלתי לך מכבודי את העוז והממשלה לרדות בכחות ועולמות. נתתי לך דעת ותבונה להבין ולהשכיל חוקי רצוני, ובהם ועל ידם תרדה בחזקת יד בעולמך המלא תאוות וחמדות, להכניעם תחת חוקי רצוני אשר שמתי לפניך ולהטותם הדרך אשר תיטיב בעיני. לא לעקור או לשבור איזה כח או נטי׳ אצוך כי אם להכניעו. לא להמית את יצרך, כי אם לכבשו. כל אחת מכל כחותיך ונטיותך, מהעליונה שבעליונות עד התחתונה שבחומריות למטרות נעלמות, מפיקות רצון ה׳, נבראו כולן. מושג חופש הבחירה הלא יכלול בתוכו גם את האפשרות והיכלת להתקומם ח״ו נגד חוקו ורצונו ית׳. אלמלא יכלת ותשוקה זו, לא הי׳ ראוי האדם להקרא אדם, כי כל רוממות ויתרון האדם תלויים רק בזה הכח לחטא - לבלתי שמוע בקול ה׳. וכאשר יאזין ויקשיב יבין וישכיל ויקבל מצות בוראו בבחירה שזו סגולתו, אז יתרומם אפילו על יצורי מעלה. בהמשך לדבריו התעוררה אצלי השאלה הישנה, למה באמת ברא ה׳ בריאה כזאת ומה מוסיפה היא, אחרי שהיא בחופש פעולותיה גם גורמת אכזבות כביכול? והסברתי את זה במליצה של הרמב״ם, "אילו ידעתיו הייתיו", כלומר דבר שאין באפשרותנו להיות אין לנו מושג מזה, ולכן לולי האדם שהוא בזעיר אנפין גם כן פועל חפשי ושולט על הבריאה ובחכמתו יכול לבנות ולהרוס, יש לנו מושג על אדון הכל ובורא הכל ומצביא על הכל. ובלי האדם כל הנבראים הלא עושים הם רצון קונם מתוך הכרח. כמו שהוא ז״ל מסביר "שאין בין העליונים ולתחתונים", ההבדל הוא רק בזה שמעשי העליונים הם בדעת ובתבונה וכו׳ אבל גם הם "לא יסבו בלכתם" שאין להם חופש פעולה. ואם כן בעצמותם הם לא היו מבינים את עצמותו של הבורא ית׳. הם רק מבינים בשכל מה עליהם לעשות, אבל את כח היצירה והפקודה של הבורא ית׳ לא היו משיגים, כי להם חסר כח זה. וגם חז״ל מפרשים: "אי' מקום כבודו" ששואלים, כי באמת אותו ית׳ עצמותו הם לא יודעים. ולכן רצה הבורא ית׳ שתהי׳ בריאה אחת שגם לה יעניק חרות מחרותו, יחד עם השכל שחנן לעליונים יחון גם לה. וייחד זאת הבריאה האחרונה תכלית הבריאה שתפרסם את כוחו ושלטונו של הבורא. ובכדי שבריאה זו לא תהרוס את עצמה ואת והעולם בחירותה וחופש פעולותיה, נתן לה את השבת, והשבת ילמד לה שגם היא מוגבלת בחופשיותה ועליה לדעת שצריכה היא לציית לרצון יוצרה, כמו שאמר קהלת "ודע כי על כל אלה יביאך ה׳ במשפט". וכאשר תכיר בכל זה אז באמת יהי׳ האדם בחיר היצורים וימלא תפקידו שבשבילו נברא העולם. 
<h2>ב, כב.</h2>
ויבן את הצלע "ויבן את הצלע", ובמדרש: "התבונן מהיכן לבראותה. לא ברא אותה מן הראש שלא תהיה קלת ראש ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום צנוע באדם ואפילו הוא ערום אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה אשה צנועה. ואף על פי כן: ותפרעו כל עצתי". בברכות של שחר נשים אומרות בא״י אמ״ה שעשני כרצונו. - כיון ש״על כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה אשה צנועה", אם כן מהו רצונו של בורא העולם? שתהא צנועה. ואשה המתפללת מחזקת את רוחה לעלות לדרגת רצון ה׳ ונותנת שבח לה׳ שעשאה כרצונו:  
<h2>וירא יח, ד.</h2>
<b>יקח נא מעט מים</b> 
יקח נא מעט מים (ב״מ פו:). אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו עשה הקב״ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח עשה הקב״ה לבניו ע״י שליח. ואל הבקר רץ אברהם - ורוח נסע מאת ה׳ (בהעלותך). ויקח חמאה וחלב - הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (בשלח). והוא עומד עליהם תחת העץ - הנני עומד לפניך שם על הצור (בשלח). הולך עמם לשלחם - וה׳ הולך לפניהם יומם. (בשלח). יוקח נא מעט מים- והכית בצור ויצא ממנו מים (בשלח). יקח נא וגו׳, תנא דבי רבי ישמעאל, בשכר שלש זכו לשלש, בשכר חמאה - זכו למן. בשכר והוא עומד עליהם - זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים - זכו לבארה של מרים. א״ר ינאי ברבי ישמעאל, אמרו לו וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממנו ישמעאל. וצריך עיון למה נענש אברהם על דבר טוב ששבחוהו חכמים שלא עשה כמו לוט או לבן שהקדימו לינה לרחיצה. ורוצה אני להגיד שזה הי׳ על שעשה את זה בידי אחרים. כי אלו הי׳ אברהם בעצמו טורח בזה כמו ביתר הדברים ומשתף את בנו ישמעאל, כמו שאמר, ויתן אל הנער - זה ישמעאל לחנכו במצוות (רש״י שם). ואילו הי׳ ישמעאל רואה כמה אביו הי׳ מצטער לבטל ולרחוץ מהם את העבודה זרה אולי זה הי׳ משפיע עליו שלא יחטא בזה. ועוד אם החטא הי׳ על שחשד בכשרים כמו שכתוב (בשבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו, אילו הי׳ אברהם בעצמו מטפל בהם ברחיצת רגליהם הלא הי׳ רואה את טעותו, אבל מכיון שאמר יוקח נא מעט מים ונעשה הדבר ע״י אחד מעבדיו לא עמד אברהם אבינו על טעותו. היינו לשבחו הוא שחשד בהם אבל נענש שלא עשה את זה בעצמו ולכן נשאר בטעות.  
<h2>יח, ח.</h2>
<b>איה שרה אשתך</b> 
"ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ויאמרו אליו איה שרה אשתך". אולי אפשר להסביר את שאלתם, אחרי שלא הגיש להם לחם, וראו כל מה שטרח עבורם, ולכן מוסיף הכתוב "אשר עשה", שנראה לכאורה מיותר, שהרי מובן מאליו שלא הגיש להם בן בקר חי? אלא אמרו לאברהם: כל מה שהבאת לנו, אתה עשית. ו״איה שרה אשתך", איה מהטרחה שלה? שמפורסמת היתה שברכה מצויה בעסה (במפיק ה״א), כמובא במ״ר וברש״י על הכתוב "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו". ולכן שאלו: "איה שרה אשתך" - איפה מעשה ידיה? ואברהם, שלא רצה לגלות ענינים שיפה להם הצניעות ענה להם בתשובה תמימה "הנה באהל". ועלה ברוחי חקירה הלכתית: ידוע שהאבות קיימו את כל התורה וגם קרבן פסח ומצה. ולוט שהתחנך בבית אברהם גם אפה מצות לאורחים, כי היה ליל פסח, ואם כן יוצא שבהיותם אצל אברהם אבינו היה בחצות היום בערב פסח שהוא שעת איסור אכילת חמץ. אשר לכן מובן שאמר לשרה "מהרי וגו׳ לושי ועשי עגות," שזרז אותה שתכין הכל במהירות שהעגות מצה לא תחמיצנה. השאלה היא: מכיון שאנו לא אוכלים גם מצה בערב פסח, האם האיסור רק לנו והאורחים שנדמו לאברהם אבינו כערביים יכול היה להגיש להם גם מצה? או שמא, שמכיון שכל כונתו היתה לקרבם במעשיו להכיר בבורא ואדון העולם, היה צריך להתנהג אתם בכל ההידורים ששמר לעצמו? ואם כן ישנה חקירה נוספת: האם כל ההלכות הקשורות עם פסח שנתנו לנו בסני, לזכר יציאת מצרים ומה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, היו נהוגות אצל האבות? כי שמא אצל האבות היתה מצות הפסח כמו פסח שני שלנו. שרק עם הקרבן היו צריכים לאכול מצה אבל חמץ ומצה אתו בבית? או שמא, האבות ברוח קדשם קיימו את כל התורה כפי שקבלנו אותה מסני, וכל המצוות שנוספו לזכרון יציאת מצרים היו מקויימים גם אצלם, רק שאחרי יציאת מצרים נוסף להם זכירה וטעם שקשור עם בחירתם לעם סגולה וחסדי ה׳ אתם. ולפי זה יצא שמה שלא הגיש להם אברהם את המצה, היה לא רק מטעם הטומאה אלא גם מטעם האיסור לאכול מצה לפני הערב. ומה שאמר לשרה להכין, אפילו שידע שלא יוכל להגיש את "מעשה ידיה" לאורחים, נצטרך לומר שהיה משום שרצה לשתף אותה בפעולה, ויהיה זה בגדר "הרי זה כאילו התקבלתי", וגם במעשה הכנסת אורחים זה תהיה שותפת לו. ואת תשובתו: "הנה באהל", נוכל לפרש כך: כי באמת היה צריך לומר "היא באהל", ד״הנה" משמע שהיא לפניהם. אלא ש"הנה" יש במשמעותה גם לשון זריזות, כל הנביאים ענו בלשון הנני. וזאת היתה כונת אברהם, להגיד למלאכים שנכונותה של שרה לקבל אורחים גדולה כמו שלו, רק מחמת צניעותה היא באהל, וזהו "הנה באהל", "הנה" לשון זריזות, אבל "באהל". והמלאכים שידעו את כל זה היתה כונתם "לחבבה על בעלה", ושאלו כדי שיצטרך אברהם לענות להם שתהיה חשיבותה של שרה אמנו לא רק בלבו של אברהם אבינו אלא גם בפיו, שלפי דעתם של בעלי המוסר מוצא הפה מחזק את הרגשת הלב:  
<h2>יח, טז.</h2>
<b>המכסה אני מאברהם</b> 
בענין שלשת המלאכים שבאו אל אברהם: מיכאל, גבריאל, ורפאל. ורש״י שם מביא מן המדרש שמיכאל בא לבשר לשרה, גבריאל - להפוך את סדום, ורפאל לרפאות את אברהם. ואצל לוט נזכרו רק שנים, אחד שבא להפוך את סדום ואחד להציל את לוט. ושמלאך אחד עושה רק שליחות אחת. ולפי המדרש רפאל שהלך לרפאות את אברהם הוא שהלך גם להוציא את לוט מן הפכת סדום. ולפי הגמרא ב״מ פו. מיכאל שבא לבשר לשרה הוא המלאך שהלך אחר כך להציל את לוט. וצריך לומר שחכמינו ז״ל ראו בהצלת לוט קשר עם אחד השליחויות אצל אברהם. רק שלפי דעת חז״ל במדרש הצלת לוט קשורה ברפואת אברהם, כי מיתת לוט הי׳ גורם יסורים לאברהם. ולפי דעת הגמרא אברהם באהבתו לה׳ שהי׳ מוכן אפילו להקריב את בנו יחידו האהוב לו יותר מכל הי׳ בטח מצדיק את הדין עליו. ולכן יש שליחות אחרת שהיא יותר קשורה והיא בשורת שרה שתלד את יצחק וביצחק יתקיים הבטחת ה׳ על זרעו, "ביצחק יקרא לך זרע". אבל עוד הבטחה נתנה לאברהם והיא שיהי׳ "אב המון גויים" וביבמות סג. "ונברכו בך כל משפחות האדמה, אמר ר׳ אלעזר מאי דכתיב ונברכו וגו׳ אמר לו הקב״ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריךֹ בך, רות המואבי׳ ונעמי העמונית". שמהן יצאה מלכות בית דוד ומלך המשיח. ואילו לוט היה נאבד יחד עם סדום איך היתה מתקיימת הבטחה זו? ואם כן בשורת שרה והצלתו של לוט ענין אחד הוא ושליחות אחת. ועוד, למה בא גבריאל אל אברהם? הלא תפקידו הי׳ להפוך את סדום. מה לו בביתו של אברהם? הי׳ לו ללכת ישר לסדום ושמה להפגש עם המלאך המציל את לוט. אלא הוא בא אל אברהם כדי שנלמד מהמעשה פרק בדרך ארץ. 
ואולי זה מרומז בכתוב "המכסה אני מאברהם". כאילו אמר הקב״ה אין זה מן הנמוס שיהיה לי סוד מאוהבי, שלקח על עצמו לפרסמני בעולם כאדון הכל ומלך המשפט, חולין היא לי, לכסות ממנו את משפטי ברשעים ועוד שהמלאך העושה שליחותי עומד לפניו. לא יעשה כזאת גם אצל בני אדם כשהם אוהבים. ואולי הי׳ אברהם אבינו תמה, לאיזו שליחות הולך גבריאל? כי הלשון כסוי שייך שרואים דבר אבל לא יודעים מה, כי הוא מכוסה. ואפשר שכונת הקב״ה לשלח גם את גבריאל אל אברהם שיהא נאלץ לגלות לאברהם תכלית שליחותו כפי שנתבאר לעיל, ואברהם יתפלל עבורם ואולי ימצא איזה שהוא צד זכות עליהם. ואם אפילו לא תמצא להם זכות ילמד מזה אברהם ויצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט. ועוד, למה בקש אברהם עבור ארבעים וחמשה ואחר כך בקש רק בעשיריות, 40, 30, 20, ועשרה. רש״י מבאר שבחמשה אברהם טען שהלא יהיו ט׳ צדיקים לכל כרך ובקש את ה׳: "אתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם". וה׳ הבטיח לו, אם כן לא הי׳ לו צורך עוד להתפלל על העשירי בכל עשר לכרך. וכשהתפלל בזכות הארבעים, שלשים, עשרים ועשרה כיון כבר בכולם שהם בצרופו של צדיקו של עולם. וזה שלא התפלל על פחות מעשרה אז״ל כי למד זה מדור המבול כי נח ובניו ונשותיהם היו שמונה ולא הצליחו לבטל את הגזרה. ובאמת כל זמן שמתושלח חי לא שלח ה׳ את המבול והוא מת שבוע לפני המבול למלא שבעה של אבלות. ואולי בזה נמצא נח חסר שאינו נזכר עליו שהתפלל על בני דורו כל זמן שמתושלח זקנו חי כפי שעשה זאת אברהם אבינו.  
<h2>יח, כב.</h2>
<b>ואברהם עודנו עמד לפני ה׳</b> 
"ואברהם עודנו עמד לפני ה׳, ויגש אברהם ויאמר האף תספה וכו׳". לפני כן בפסוק יז כתוב: "ה' אמר המכסה אני מאברהם וכו׳". ובפסוק כ׳ הקב״ה מגלה לאברהם: "ויאמר ה׳ זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד וכו׳". ואחר שה׳ מגלה לאברהם כל מה שרוצה לעשות לסדום רואה אברהם שה׳ לא הולך ממנו כמו שכתוב אחר כך בפסוק לג. אלא אברהם רואה שהוא עודנו עומד לפני ה׳. אברהם מבין מזה שה׳ מחכה לו שידבר. השאלה היא רק: מה רוצה ממנו ה׳, מה צריך אברהם לעשות? יש לפני אברהם שתי אפשרויות: אחד, לבקש רחמים על סדום ועריה. וכפי שרש״י מבאר, גם המלאכים חכו. על המלה "בערב" אומר רש״י: "וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום? אלא מלאכי רחמים היו וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא". וזה דומה למה שאמר ה׳ למשה רבינו אחרי חטא העגל: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. ויחל משה את פני ה׳ אלקים". ורש״י אומר על "הניחה לי": "עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם, והוא אומר, הניחה לי! אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם". והנה גם כאן ה׳ אמר לאברהם מה שעומד לעשות לסדום, ונשאר עומד לפניו. ואם כן אברהם חשב שיש בידו עוד לשנות ולבטל הגזרה ועליו להתפלל עבורם. וזה מלבד הענין ש״צדיק גוזר והקב״ה מקיים". לכן אמר כל אותם הטענות החזקות, כמו "חלילה לך, חולין הוא לך" (רש״י). וה׳ שומע לטענותיו ועונה לו בנחת שאם ימצא בהם צדיקים לא ישחית אפילו עד עשרה ואחרי המנין של עשרה "וילך ה׳ כאשר כלה לדבר אל אברהם". אברהם לא פעל בתפלתו להציל את סדום. ואם כן מה היתה הכונה, למה ספר לו ה׳ על מעשי סדום, ולמה חכה לו שיפציר בו שלא ישחיתם?, הכונה מגלה התורה בפסוקים יח-יט, והעיקר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳". בתפילתו זו מתגלה אברהם לפנינו בכל גדלותו וענותנותו: "אנכי עפר ואפר". כל אמונתו הטהורה בשופט כל הארץ שאי אפשר להעלות על הדעת ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. שהוא ארך אפיים "אל נא יחר לאלקים", שחולין הוא לה׳ להמית צדיק עם רשע. שעשרה צדיקים מגינים על כל כרך, וה׳ מחכה להם אולי הצדיקים יחזירו את הרשעים לתשובה. ושאפילו עיר מלאה חמס כסדום אילו היו בה עוד עשרה צדיקים היתה תקוה לאחריתם. שופט כל הארץ מתגלה לפני אברהם - למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. 
<h2>יח, כז.</h2>
<b>בענין שכר אברהם אבינו לבניו</b> 
(חולין דף פח׳-פט׳): אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצוות, אפר פרה ועפר סוטה וגו׳. ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפלין וכו׳. והגמרא שם שואלת ומתרצת מהו בחוט של תכלת? שהוא דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד. ועיין שם. לכאורה קשי׳. אילו אבינו אברהם לא הי׳ אומר דברים אלו לא היינו מקבלים מצוות אלו בתורה? הלא התורה קדמה לבריאה תתקעד׳ דורות (זבחים קטז׳). ועוד אז״ל "מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתהו ובהו" (שבת פח׳). אולי אפשר לתרץ במאמרם ז״ל (שמ״ר כח׳) "אמר הקב״ה למשה לא נתנה תורה אלא בזכות אברהם". פי׳ כל התורה כלה, לולא אברהם אבינו הצור שחוצבנו ממנו, לא היו לנו הסגולות להיות ראויים לקבלת התורה. ועדיין יש לשאול, למה דייקו חז״ל רק במצוות אלו? אפשר אולי לאמר שהרבה מן המצוות שלנו תפסו להם הגויים ומשתדלים לחקותם בלי טהרה ובלי קדושה, חיקוי סתם חצוני, כמו יום המנוחה שלהם, ואפילו מילה, שאצלינו הוא סימן הברית בינינו ובין אבינו שבשמים. וגם תרגמו להם בלשונם הם את התורה שלנו. אבל במצוות אלו לא שלטה ידם. על טעם מה הוא בזכות של "השרוך" אומרים רבותינו ז״ל שם שהיא הרצועה של תפלין, ועל התפלין של ראש נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך" ע״כ לשונם. ה"יראה" לא רק ממך - מישראל, אלא אפילו ממך - מהתפלין עצמו. ו"התכלת" שהוא מזכיר לכסא הכבוד, בני ישראל הוא "הגבול" לקדושתה, זהרה ואִשה, והטומאה אין לה שליטה בה. וכן העפר והאפר תכליתם היה לקדש את ישראל. ורק ישראל יכולים להתעלות לקדושה. זכות זו והתעלות זו, שאין לאומות העולם אחיזה במצוות אלו, היא לנו בזכותו של אברהם אבינו, שאמר "הרימותי ידי לא׳ עליון" (בזה זכינו "לרוממתנו מכל הלשונות"). (ובמה?) "אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳ ולא תאמר (אמר למלך סדום, אבל כיוון לכל האומות) אני העשרתי את אברהם". הצהרה לכל העולם כלו שעשרנו לנו מא׳ עליון ולא יאמרו שהם העשירו את אברהם ... 
ועוד יש להוסיף: אחרי חטא העגל רפו ידיו של משה רבינו וחשב שתמה זכות אבות. ועיי׳ ברש״י שמות לב.י "הרף ממני ואכלם". ובפרק לג, ברש״י על פסוק יט: "כסדר שאתה רואה אותי מעוטף וגו׳". במעמד זה הראה הקב״ה למשה עטיפת הטלית שהיא הציצית והקשר של ראש שהוא הרצועה בתפלין של הקב״ה. כפי שרש״י אומר שם: "הגיעה שעה שתראה כבודי, מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה וכו׳". אולי יש לדייק בדברי רש״י ש״רוצה" הוא רצון ה׳ שאינו תלוי בזכותנו אבל "צריך" הוא הכרח והוא בזכותו של אברהם אבינו. בזכות הצהרתו ושבועתו לא׳ עליון לפני קהל הגויים זכינו להתגלות ה׳ למשה רבינו בתפלין וטלית. ובשעה הגורלית ההיא אחרי חטא העגל בדקם משה רבינו בעפר העגל כסוטות וקדשם מטומאתם באפר פרה. וכולם בזכותו של אברהם אבינו. 
<h2>יט, לא.</h2>
<b>בנות לוט</b> 
"ותבא הבכירה - אמר ר׳ חיי׳ בר אבין א״ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבע דורות בישראל למלכות (נזיר כג׳). בנות לוט כונתן היתה לטובה שכיונו לקיום העולם. וארבעה דורות הם: עובד, ישי, דוד ושלמה שיצאו מרות ורחבעם בן שלמה בא מנעמה העמונית. לא רק קדמה רות לנעמה בארבעה דורות אלא כשם שהיו שונים התנאים של הבכירה, שהיא היתה היוזמת והמבצעה במסירות נפש כן גם רות סכנה את חייה. עזבה עושר ושם ונדבקה לקהל ישראל לפני שהיתה אפילו בטוחה אם יקבלו אותה, כי עדיין לא נפסקה ההלכה על האיסור לבוא בקהל ישראל הוא על מואבי ולא מואבית. ואולי עוד תשאר אפילו בבית לחם "נכרי"". וגם בשדות בית לחם השפילה את עצמה ללקוט שבלים אחרי הקוצרים להחיות את נפשה ונפש חמותה מרעב ולא שמה לב למבטי הבוז ולקחה גם את חייה בכפיה ובאמונה תמימה ירדה לגורן לבצע תכנית נועזת להקים שם לבעלה שלא ימחה שמו מישראל. ובכל פעולה ותנועה באותו ערב ולילה גורלית בטלה רות לגמרי את עצמותה ועשתה הכל לפי הוראות חמותה וכשליחה. ולכן לא רק שקדמה לנעמה בארבעה דורות אלא שכל הדורות הללו היו כלם צדיקים וזכתה רות לראות את כולם בחייה ושלמה המלך העמיד עבורה כסא בבית המלכות. כל המדות הטובות והסגולות שמתגלים לפנינו ברות בבשולן רק הפריחו במעשי הבכירה. בעוז נפש היא בצעה את כל התכנית, כי לשם מצוה היא התכונה, לקיום העולם. בחשבה שרק לוט נשאר יחידי בעולם כמו נח ומשפחתו מדור המבול. ואביה הוא שממנו יבנה העולם מחדש. וזה שרמזה בשם בנה "מאב". אבל לא כקין האח הראשון שצר הי׳ לו העולם ולא מצא בו מקום לאחיו וקם והרג אותו. בת לוט הבכירה רואה בהצלת אחותה תפקיד שוה בבנין העולם ומעודד את אחותה לעשות כמותה. בפעולת הצעירה שחסרת היוזמה, היא נגררת אחרי אחותה. וכן הוא בענין נעמה. "ברכה" נעימה אבל לא יוזמת, לא נכנסה לקהל ישראל במסירות נפש, לא נדחקה להכנס תחת כנפי השכינה. הכל הוכן ומזומן עבורה ולכן חסר "לפום צערא אגרא". ואולי אפשר לשנות הניב קצת, ולומר: "מעשה בנות סימן לאמותיהן":
<h2>כא, ד.</h2>
למה לא עושים ברכה על ברית מילה האמת שיותר קשה הוא לאב לעשות את הברית לבנו, מאשר הי׳ צריך אדם כשיגדל לעשות לעצמו. וראיה לדבר שהאב אינו עושה ברכה שהחיינו בברית בגלל שמצטער. לפי דעתי המצוה באה על האב בכדי לחנך את האב ולהדריכו בדרך שילך בה בחינוך בנו. שחשוב ביותר הוא לקיים את מצות ה׳, ואף שקשה היא ובאה ביסורים. היא, היא המקיימת את האדם בישראל. לא רק הברית אלא כל החינוך. דרך התורה היא לא הקלה ביותר, יש הרבה פעמים יצטרך האב לבחר לבנו את הדרך הקשה. אבל כשם שאין ספק בלב האב למול את בנו כך לא תהי׳ שאלה מה היא הדרך הנכונה בחנוך בנו. ואולי הענין שמילה אינה צריכה כונה היא שירשנו מאבותינו את הסגולה הזאת היא כלה כוונה. בכל מצוה שצריכה כונה אם אינו מכון אינו מקים המצוה. סגולתנו היא שעל ידי זה שאנו מקיימים את המצוה היא היא המולידה את הכונה (מתוך מכתב). פרק כב. העקידה א) כח העקידה לא היתה בעקידה עצמה אלא בהכנות אליה. אם אדם מתגבר על כל רגשיו וכבש את רחמיו מבן יחידו אשר אהב, כמו שהתורה מעידה על אברהם, עצם העקידה הוא כאין וכאפס כנגד זה. והלא ידוע מחז״ל שהיה לו לפני זה תשע נסיונות ושהשטן עמד לשטן לו והתלבש בכל מיני צורות והציע לפניו כל מיני טענות בכדי למנוע אותו מלקיים ציווי זה. ב) ועוד מה שבעלי זצ״ל פעם אמר, שהדבר הכי קשה לאדם הוא לעשות בפני העולם דבר שנלחם נגדו כל ימיו. כל ימיו נלחם אברהם אבינו נגד כל אותם האוילים שהקריבו את בניהם למולך וכיוצא בו, וידועה ומפורסמת היתה התנגדותו זו בעולם, והנה עכשיו הוא בעצמו הולך ומקריב את בנו יחידו; איך יבאר את זה לעולם, מה יגיד להם? ג) עוד ענין: איך ידע אברהם שהאיל שראה נאחז בסבך בקרניו גם הוא אינו עצת השטן שנגלה לפניו בכל אותן הצורות? שאלה זו שאל אותי אבי מורי זצ״ל בצעירותי, ועניתי לו: זה שהיה נאחז בסבך בקרניו וצריך היה לעשות מאמץ להוציאו זו היתה הראיה שזהו ענין אמיתי, כי אילו היתה זו עצת השטן היה השטן מביא את האיל אליו ומעמידו בפני פניו. אמונת אברהם היתה איתנה ומושכלת, לא אמונה עורת חסרת דעת. בשכלו הזך הכיר את בוראו וקיים את מצוותיו, אף שלא היה מצווה, כי הבין אותם משכלו. אך קיומו את ציווי ה׳ היה מחמת הציווי, הן אם הבין אותו או לא, וגם מצות העקידה קיים במסירות נפש מלאה והתגבר על כל הקשיים ועל כל המכשולים שהציג לו השטן בדרך. ועד הרגע האחרון שלקח את המאכלת קיים כבר את כל המצוה של קרבן במלואה, כמו שמעידה עליו התורה "כי עתה ידעתי כי ירא א׳ אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". וגם אחרי כן אברהם לא איבד את רגשיו. אברהם לא רץ הביתה שמח ונרגש שב״ה בנו יחידו נשאר לו בחיים. אברהם רוצה לדעת מה רוצה ממנו ה׳ ושואל: א״כ לחנם באתי לכאן? והקב״ה מסביר לו שהציווי היה להעלהו ולא לשחטו. אבל אברהם עדיין ירא, שמא עוד לא קיים את המצוה במלואה, ובעיניו המאירות הוא רואה ראיה חדשה איל אחר, קרבן אחר במקום בנו. וגם אז: "וילך אברהם", בהליכה מכוונת, לא מבולבלת. והרי אברהם ידע גם לרוץ: "אל הבקר רץ אברהם". אבל יש שצריכים לעשות מצוה בריצה, להאכיל אנשים רעבים, בין אדם לחבירו, שמה הזמן הוא המכריע, אם לא יושיט לו עזרתו מיד אולי העני ימות בינתיים. אבל בין אדם למקום, איתנות המחשבה היא הקובעת. שלשה ימים הלך עד שראה את המקום מרחוק, לא מתיעף מעול הדרך ומטענות של השטן, לא נבהל מהתערבות המלאך לא לשחוט את בנו. רוצה הוא ללמוד מהקב״ה בעצמו את הסוגיא הקשה של הקרבה לשם ה׳. וגם את איל האחר הוא לוקח לא בבהלה אלא- "וילך אברהם", אברהם הולך לקחת את הקרבן החדש במקום בנו באותה מסירות, באותו כובד ראש, כמו את בנו לעקידה. ורש״י מבאר את "תחת בנו" כי נראה כאילו מיותר "מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום מהו תחת בנו? על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו עשוי׳ בבני וכו׳". את זה לימד אותנו אברהם אבינו: להביא את קרבנותינו ולהרגיש כאילו אנו מקריבים את עצמותינו. 
<h2>כב, יט</h2>
<b>יצחק למד בישיבה של שם ועבר</b> 
(מתוך מכתב לנכד) מדוע אחרי העקדה הלך יצחק לישיבה של שם ועבר. אחרי שהגיע למדרגה הכי גבוהה שמסר את נפשו לרצון ה׳ ואפרו כבר מונח בשמים מה יכל להשיג בישיבה שעוד לא השיג? ועוד כתוב במדרש שכשרבקה ראתה אותו, "הדור ותירא מפניו". וההעמק דבר אמר "והי׳ אז כמלאך אלקים נורא מאוד." ולמה מדגישה התורה את נורא פניו כאן ולא אחרי העקדה? כנראה שג׳ השנים בישיבת שם ועבר הוסיפו למראהו להיראות כמלאך אלקים נורא מאוד. אחרי העקדה הי׳ כבר עקדה תמימה קדוש וטהור, אבל רק אחרי למדו בישיבה הפיל פחד על רואיו במראהו כמלאך אלקים. ועוד שישיבה ישנה שיש לה מסורת של דורות גם לה יתרון. וכי הבית של אברהם לא הי׳ ישיבה? המסורה היתה בישיבת שם ועבר, ולהשלים את אישיותו צריך היה יצחק אחרי העקדה ללמוד בישיבת שם ועבר. 
<h2>ויצא כט, י.</h2>
למה הלך יעקב לישיבה של שם ועבר יצחק שולח את יעקב ללכת פדנה אדם אל בית בתואל אבי אמו ולקחת שם אשה מבנות לבן אחי אמו. אבל במקום ללכת ישר לפדן ארם, נטמן יעקב י״ד שנה בבית עבר ללמוד תורה בישיבתו. ונשאלת השאלה: הלא יעקב כבר היה אז בן ס״ג שנה, והלא כתוב כבר "ויגדלו הנערים וכו׳ ויעקב יושב אהלים", ופירשו לנו חז״ל: "אהלו של שם ואהלו של עבר", ואם כן כבר בצעירותו למד בישיבות שם ועבר, ואם כן עכשיו כשאביו ואמו שולחים אותו ללכת אל לבן לקחת לו אשה למה שוב מתעכב י״ד שנה באהלו של עבר? איפה ראה יעקב את הצורך לזה: מה רמז לו שצריך להתעכב באהלו של עבר, ולא רק להתעכב אלא כמו שלמדונו חז״ל, שלא נתן שינה לעיניו כל אותם י״ד שנה שלמד שם ונראה לי שיעקב נצרך לזה אחרי שאליפז בן עשו רדף אחריו להרגו, ויעקב התפשר אתוֹ שיקח ממנו הכל ועני חשוב כמת, ובזה יקיים אליפז את ציווי אביו בלי להרוג אותו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, כמבואר ברש״י (לקמן כט.י). כי אילו היו ליעקב כל היקר שציידו אותו אביו ואמו לפני צאתו לדרך היה בא אל לבן כחתן עשיר והיה יכול לשחדו בכסף וזהב וליקח ממנו את בתו וחוזר להוריו. אבל עכשיו כשנשאר בלי כלום, ידע יעקב שלבן הארמי לא יתן לו את בתו וידרוש ממנו עבודה של שנים. ולהיות במחיצתו של לבן במשך זמן ממושך לזה לא מספיק התורה שלמד בצעירותו, והיה צריך להכנס לישיבה וללמוד בהתמדה עצומה יומם ולילה שיוכל אחר כך לומר "עם לבן גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי". ואולי ברוח קדשו ידע שיצטרך לעבוד אצל לבן י״ד שנה עבור רחל וכנגדם למד י״ד שנה באהלו של עבר. ויעקב אמר אח״כ ללבן "הייתי ביום וכו׳ ותדד שנתי מעיני", אצל לבן לא ישן ועבד עבורו יומם ולילה, וכנגדם גם באהלו של עבר לא ישן כל אותן י״ד שנה. וכן אנו רואים שגם בירידתו למצרים, שלח יהודה לפניו להקים ישיבה בגושן, שלמד ולימד את בניו שאי אפשר להתקיים בגלות מבלי ישיבה. אחרי שלמד את כל התורה ותרי״ג מצוותיה גם במחיצתו של לבן שמבקש לעקור את הכל יוכל להתקיים ולצאת ממנו שלם. גם ברכתו של אברהם וברכתו של יצחק לא ישמרוהו מכל צער ונזק, עד שנטמן באהלו של עבר. ורק כשיצא עם הרכוש שרכש באהלו של עבר נגלה אליו ה׳ בהבטחה שישמרהו ויחזירהו "והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". 
<h2>כט, ט.</h2>
<b>ורחל באה עם הצאן</b> 
"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה הוא", הקרי בחירק והכתיב בוא״ו. בכלל כל המשפט הזה, "כי רועה הוא" מיותר, ועל כרחך שבא לרמוז על משהו. והפלא עוד יותר, שבכל הספור הזה לא נזכר המלה "רועים". "והנה שלשה עדרי צאן", "עד אשר יאספו העדרים", כאילו בכונה הסתירה התורה את רועי הצאן ומדובר רק על עדרים. ועוד, אפילו אחרי כן כשיעקב רועה את צאן לבן כל הארבע עשרה שנה עבור רחל, שבע הראשונות ועוד שבע כאשר לבן בערמה נתן לו את לאה, לא נזכר הביטוי "רועה", כי אם "עבודה". ובפעם הראשונה שנזכר ענין "רועה" הוא בפרשת הסכם השכר בין יעקב ללבן אחרי ההפצרה של לבן שיעקב ישאר אתו ואומר "מה אתן לך", ויעקב עונה לו: "לא תתן לי מאומה אם תעשה הדבר הזה, אשובה ארעה צאנך אשמר". ויש לדייק למה אמר "ארעה" וגם "אשמר"? ואולי רמז כאן יעקב שהצאן הוא של לבן והוא רק שומר. אחרי ההסכם לבן מוציא את כל הצאן ומוסר אותם לבניו וליעקב הוא נותן "הנותרות" ורש״י מפרש: "הרעועות שבהן החולות והעקרות". בהן נאמר "ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות". כי רק רועה נאמן כיעקב יכול היה להתברך מה׳ ומנותרות אלו לעשות חייל. ולכן בתורת תואר גדול הוא "רועה", וזכו לתואר זה רק יחידי סגולה, יעקב משה ודוד. ואם כן עלינו להבין מה כונת התורה בתאורם לרחל כי רועה היא? בואה של רחל ברגע ההוא הושפע מרצון ההשגחה. כי לפי כללי ההגיון לא היתה רחל צריכה להקדים את בואה אל הבאר לפני שעוד התאספו כל העדרים ויגולו את האבן. הלא טוב יותר לבטחונה בתור בחורה אחת בין כל הרועים לבוא כשכלם כבר התאספו ובקהל רב יש פחות סכנה שאחד מהם ירע לה ושלא תצטרך לשהות ביניהם זמן מיותר. אבל מה׳ מצעדי גבר, וההשגחה רצתה שיעקב יפגוש את רחל לפני בואו אל בית לבן ויעקב יארס לו את רחל וידע לבן שמה׳ יצא הדבר כמו אצל אחותו רבקה, אחרת לבן לא היה מסכים לתת לו את רחל לפני לאה ואחרי שיקח את לאה לא יוכל לקחת את רחל. אחרת היא כאשר יעקב עבד שבע שנים ברחל ואם כי רימה אותו לבן ונתן לו את לאה מוכרח היה לתת לו גם את רחל. לכן כתוב: "כי רועה הוא". שהכתיב הוא בלשון זכר, והכונה על הקב״ה, כמו שאמר דוד: "ה׳ רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". והקרי הוא על רחל, היא הרועה, רחל מבכה על בניה. מה שלא פעלו האבות פעלה רחל אמנו, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" (ירמיה לא). היא עתידה להיות רועה נאמן לבניה. אחרי שנתחדש לי הרעיון ראיתי במ״ר שם שבאמת מקשרים את שני הפסוקים. על משה ואהרן ודוד מסופר במדרש שנבחנו בצאן. כאשר ראה ה׳ את דאגתם ומסירותם לצאן, אמר ה׳ כביכול שימנה אותם על צאן ה׳, כי אין רועים נאמנים מהם. וגם רחל אמנו נבחנה בצאן. ויעקב אבינו הכיר מיד את סגולתה, בעינו הנבואית ראה "כי רועה היא". 
<h2>כט, י.</h2>
<b>רחל הולכת לפני הצאן</b> 
"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו". כידוע הצאן הולך קדימה והרועה אחריהם. זה בזמן שהסכנה מאחור הוא הולך אחריהם לשמור ולהגן עליהם. אבל בזמן שהסכנה מלפנים הרועה הנאמן צועד קדימה. וכן כאן הסכנה היתה שאם תלך מאחורי צאנה הרועים הרובצים עם עדריהם על יד הבאר יתפסו מן הצאן ההולכים קדימה, ועד שהיא תגיע אליהם יאמרו לה: לא היו דברים מעולם, כי הצאן שלהם. לכן בלכתם אל הבאר רחל צועדת לפני הצאן לשמור שאחד מן הרועים לא יגזול ממנה, ולכן כתוב שיעקב ראה אותה לפני שראה את הצאן. 
<h2>כט, יא.</h2>
<b>וישק יעקב לרחל</b> 
"וישק יעקב לרחל". ובמדרש שם: "כל נשיקה לתפלות חוץ משלש, א) נשיקה של גדולה ויקח שמואל את פך השמן וכו׳ וישקהו (שמואל ט׳). ב) נשיקה של פרקים - וילך ויפגשהו בהר האלקים ויאמר וישק לו (שמות ד׳). ג) נשיקה של פרישות - ותשק ערפה לחמותה (רות א׳). ר׳ תנחומא אומר אף נשיקה של קרובות והיא: וישק יעקב לרחל". שאלת השאלה: למה התנא קמא לא מזכיר נשיקה זו? וכי תעלה על הדעת שיעקב אבינו אשר דמות דיוקנו חרות על כסא הכבוד, ויש גורסים שאחד מארבעה הדמותות של חיות הקודש שראה הנביא יחזקאל דמות אדם היא של יעקב אבינו, נשיקתו לרחל תהיה ח״ו מחוץ לשלש קדושות אלו? יש לומר שהתנא לא פרט נשיקה זו כיון שיש בה מתכונות כל השלש נשיקות גם יחד. א) נשיקה של גדולה. כי בנשיקה זו הוציא יעקב את רחל מביתו של לבן והכניסה לאהל האמהות תחת כנפי השכינה. ב) נשיקה של פרקים, כנשיקת אהרן למשה אחיו שנבחר להיות מושיען של ישראל, ונפתחה תקופה חדשה בחייהם. כך נפתחה כאן תקופה חדשה בחייהם של יעקב ורחל. ג) נשיקה של פרישות, כי גם יעקב ורחל ידעו שתקופה קשה של פרידה עוד לפניהם, מכיון שיעקב בא בידים ריקות, ולא כאליעזר עבד אברהם שבא עם כל טוב אדוניו בידו, הוצרך יעקב לעבוד קשה בכדי שיסכים לבן לתת לו את רחל לאשה, כפי שהתברר אחר כך, ואם כן היתה נשיקה זו נשיקה של פרידה לשבע שנים קשות, ושל צפיה בסבלנות ותקוה לימים המאושרים שיזכו להקים יחד את בית יעקב, בית ישראל. פרק ל. שונות הן רחל ולאה בשאיפותיהן שונות הן רחל ולאה בשאיפותיהן. והקב״ה ממלא רצון יראיו. ולכן גם גורלם שונה. כל המשאלה של לאה אמנו היתה קרבת בעלה אליה. וגם בשמות בניה היא נותנת ביטוי לרצון ותקוה זו: "ילוה אלי אישי"; "יזבלני אישי". שיא האושר שלה הוא קרבת בעלה. ולכן זוכה היא גם במותה להקבר על ידו. אחרת היא רחל אמנו. כל תפלותיה הם לבנים. בלי בנים אינה רואה חיים: "ואם אין מתה אנכי". וגם אחרי שילדה את יוסף, עוד לא הספיק לה להשתעשע בבנה הבכור, וכבר היא מתפללת: "יוסף ה׳ לי בן אחר". ולכן היא, ורק היא, הפרקליט היחידה לבניה, ונקברה על אם הדרך בכדי שבניה, בני ישראל בצאתם לגלות, יתפללו על קברה. ובשנות הגלות הארוכות והמרות יחכו ויבטחו שימלא ה׳ את הבטחתו לאמנו רחל הבוכה על בניה ומיאנה להנחם. עד שמבטיח לה ה׳ ע״י הנביא ירמי׳, המקונן גם הוא על צרת עמו וחורבנו ומעורר את האבות שיבקשו רחמים על בניהם. אבל דברי הנחמה מגיעים דוקא אל רחל. "כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי וכו׳ יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". הבנים וקיומם יקרים לאמנו רחל יותר מקרבת בעלה האהוב. וכשישובו בנים לגבולם יזכרו גם הם את חסדה ואת נאמנותה של אמם רחל. וסגולות האם יורש הבן יוסף, גם הוא רואה את תפקידו בחיים: "כי למחיה שלחנו ה׳ לפניכם". לא נקמה ולא שנאה על שהוציאוהו מבית אביו האהוב ומכרוהו למצרים ושנים של סבל וצרות. וגם לא גאוה על הכבוד והמלוכה שעלה לו. רק מגמה אחת לפניו, לדאוג לאחיו ולבית יעקב אבינו. וגם לפני מותו השביע את אחיו שגם הם ישביעו את בניהם דור לדור: "פקוד יפקוד אלקים אתכם". שלא יתיאשו מן הגאולה, ויסבלו את סבלותם בתקוה שיש שכר לפעולתם ושבו בנים לגבולם. 
<h2>לא, יד.</h2>
העוד לנו חלק ונחלה (מתוך מכתב) הרעיון שלך יפה מאד אבל לא תמיד מנסה ה׳ את יראיו בנסיונות קשים ורק מאהבתם לה׳ ולצוויו הם מקיימים דבריו באהבה ושמחה אם כי קשור הענין בהרבה קשיים וקרבנות. אולם לפעמים ה׳ גם מקיל לשומרי מצוותיו שלא יהי׳ להם אפילו קשה ויצטרכו להתגבר. ואפשר שלזה התכונו רחל ולאה, ראה שמן השמים 
מסייעים אותנו לעזוב את מולדתנו ובית אבינו. לא כזקנינו אברהם שהיו לו נסיונות רבים, לנו אפילו לא יהי׳ חבל ולא קשה לעזוב את אבינו כי הלא מתנהג אתנו כאילו היינו נכריות לו. ולפעמים גם אי אפשר לעשות דבר משום דעת הקהל שמא יגידו תראו את בנותיו לעת זקנתו משאירים את אביהם והולכים להם. וזה מה שהם אמרו כלם עדים שאין פניו אתנו כתמל שלשם, הלא הוא דוחה אותנו מביתו. וגם בזה ראו את חסדי ה׳ להקל מעליהם הפרידה, הן מחמת מה יאמרו האנשים, וגם שלא יהי׳ להם קשה לעזוב את אביהם. (מתוך מכתב). וישלח לה, ב. הסרו את אלהי הנכר יום אחד התנוצץ במוחי רעיון ותירוץ על שאלה למה אחרי הנקמה באנשי שכם ויעקב פחד שכל יושבי הארץ יתקוממו כנגדם עבור מעשי שכם וה׳ נראה אליו ואמר לו ללכת לבית אל ולשלם את נדרו, יעקב אומר לבניו שיסירו את אלהי הנכר אשר בתוכם. ורש״י מפרש שהם מהשלל של אנשי שכם. והשאלה היא איך לקחו שמעון ולוי את אלהי הנכר, האם לא ידעו שאסור להם? וחשבתי לתרץ שהי׳ בזה הבדל בין דעת יעקב לבניו. הבנים חשבו שמכיון שאנשי שכם נמולו והם הסכימו להיות עם אחד עם בני ישראל, הם בטלו את הע״ז לפני שנמולו וע״ז שהאכו״ם מבטלו מותר ליהודי להנות ממנו. אבל יעקב טען שהם לא התגיירו ורק עשו את המילה במרמה כי רצו לגזול את יעקב ובניו מרכושו ובנותיו ולכן לא בטלו את הע״ז. ואם כן אסור ליהודי להנות מהם ולכן דרש שיסירו ויתקדשו לפני שיבואו לבית אל לשלם את נדרם ולהודות לד׳ על חסדיו שלא רדפו אחריהם להנקם בהם. 
וישב לז, כא. 
במה שונה הצלחתו של ראובן להצלחתו של יהודה א) התורה עצמה מעידה על ראובן פעמיים, בפסוק כא: "וישמע ראובן ויצלהו מידם", ובפסוק כב: "ויאמר אליהם וגו׳ למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". ראובן טען שאין לדון את יוסף כי עודנו ילד ועושה מעשה ילדות, כמו שטען כשחזר ולא ראה את יוסף בבור "הילד איננו ואני אנא אני בא?" כמו כן בפ׳ מקץ מב. כד, "ויען ראובן וגו׳ הלא אמרתי לכם לאמר אל תחטאו בילד, ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש". ראובן היה בדעה שאינו בר עונשין ועושה רק מעשה ילדות. אולם יהודה ולא חשב ככה. הוא רק יעץ להם מכיון שאם יהרגו אותו יצטרכו לכסות את דמו, לכן יותר טוב למוכרו לעבד. לכן האחים, אחר שראו בצרת אביהם, באו אליו בטענה שאילו היה מציע להם להשיבו היו גם כן שומעים לו. איך ידע יהודה שישמעו לו? הלא לראובן לא שמעו! אבל ראובן היה אחד נגד שמעון ולוי, כמו שהמפרשים לומדים מ"ויאמרו איש אל אחיו" שהם היו המדברים האומרים "לכו ונהרגהו". ואילו יהודה היה מצטרף אל ראובן יהיו שנים לחובה ושנים לזכות היה יוצא זכאי, כי יתר האחים הלא היו צעירים ולא היו מעיזים להתנגד לאחיהם הגדולים, ובכלל הלא בני השפחות שאותם יוסף קרב והגין על זכותיהם, הם בטח היו מצטרפים לזכות את יוסף אם היו רואים שראובן עם יהודה מגינים עליו, ואז היו 6 נגד 4, ולכן הפשרה של יהודה מגונה היא, ו"בוצע ברך נאץ" .... ועיין מה שמביא השפתי חכמים על פסוק כב "אני בכור וגדול שבכולן", שראובן התכוון שלא יתלו הסרחון בו ולא היה לשם שמים, ולכן זכה יהודה למלכות ולברכות של אביו יעקב ולא ראובן.  
ואני פעם הסברתי מדוע באמת שבח יעקב את יהודה וקבל את ערבונו עבור בנימין ולא קבל את הצעתו של ראובן ואמר עליו "בכור שוטה הוא זה". ובברכות לפני מותו אמר על ראובן "פחז כמים אל תותר" ועל יהודה "מטרף בני עלית". יעקב ידע את תכונותיהם של בניו ובברכותיו ציין להם את דרכם. מה זה "פחז כמים"? תכונת המים כשהם זורמים הם חזקים עד מאוד ויכולים לסחוב אתם כל מה שמוצאים בדרכם. אבל אפשר גם לעצור בהם בקלות. כשרואים גלים מכים על חוף הים נדמה לך שהם ישטפו את הכל, ופתאום אתה רואה אותם חוזרים אחורה. ועוד ראובן אינו מרגיש עצמו חזק ומחפש סיוע מאחרים ... "את בני תמית אם לא אביאנו אליך" ... לא כן יהודה. גם הוא עושה דברים שאינם הגונים, אבל הוא אינו מתבייש מלקבל עליו את האחריות לדבר, חטא ביוסף ותיקן אצל בנימין. יוסף התודע אל אחיו כאשר נגש אליו יהודה והראה שהוא מוכן לתת את חייו עבור הצלת בנימין - "מטרף בני עלית" - ביוסף נכשל ובבנימין תקן. הכשלון הראשון לא מנע ממנו להכיר בחטאו ולהשתדל לתקנו. ולכן כאשר הוא אמר לאביו "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו וכו׳" ידע יעקב שיהודה יעשה הכל להביא את בנימין ויהיה מוכן להלחם אפילו עם המושל ועם פרעה, כי אם לא יקיים את ערבותו, "וחטאתי לך כל הימים" - יהיה מנודה בב׳ עולמות. וכחות אלה הוריש לבניו ובזה זכה את המלוכה, ודוד מלך ישראל גם הוא מחונן היה באותן סגולות נפלאות שירש מיהודה, שלחם את מלחמותיהם של ישראל בגבורה .... 
<h2>ויגש מה, ה.</h2>
אל תעצבו ואל יחר בעיניכם "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני א׳ לפניכם". אחר הפרשה הראשונה אשר בה מתאר יהודה את כל הצער שפרשת יוסף גרמה לאביהם יעקב קשה להבין מה אמר להם יוסף "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם". שני דברים היו במכירת יוסף, ראשית כל הצער הגדול שגרם לאביהם כל אותם כ״ב שנים שמיאן להתנחם, והנזק הנפשי הגדול שגרמו ליוסף כי הוציאוהו בן י״ז מבית אבא ומכרוהו לעבד במצרים השקועה במ״ט שערי טומאה. כי הלא ככה חשדוהו אחיו בחפשם אותו בשוקי הזונות. וכמה הי׳ יכול ללמד תורה ויראת שמים אילו היה נשאר אצל אביו. וכאשר הוא ראה כמה אחיו מתחרטים ומוכנים להעמיד את נפשם עבור בנימין אחיו הוא מתנחם ואומר עליהם שלא הם היו הגורמים למכירתו אלא זה ההשגחה סבבה את המכירה "כי למחי׳ שלחני אלקים". עד כדי כך העריך יוסף את תפקידו עד שאמר להם שלא יעצבו על שגרמו כ״ב שנים צער לאביהם ואל יחר בעיניהם שהוציאו את יוסף מבית אבא ומכרוהו לעבד לישמעאלים על מנת להורידו למצרים, ונשאר רק עם התורה שלמד בילדותו ולא זכה לשמש את אביו וללמד ממנו כל אותם כ״ב השנים. וכדאי כל זה, כל הקרבנות האלו, עבור הזכות היחידה שהוא יכול עכשיו להחיות את נפשם בשנות הרעב. "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה". אולי כפל הלשון בפסוק זה גם כן בא ללמד על שני הרעות שגרמו, אחד לאביהם ואחד לו. מה ששייך לאביהם אמר: "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", כי מרצונו הטוב יעקב לא הי׳ מסכים לשלוח את בנו האהוב מלפניו, ועל הרעה שעשו לו יש לו עכשיו הזכות להחיות להם לפליטה גדלה, ואולי על ידי מעשי חסד אלו למד יותר וגדל יותר מאשר הי׳ באפשרותו ללמד מאביו. כי אחיו למרות היותם תחת השפעת אביהם לא השתחרו מקנאה, והוא בכל יסוריו ע״י מעשי החסד השתחרר מרגשי השנאה והנקמה. ויחי מח, י. יעקב מחבק את מנשה ואפרים "ויגש אֹתָם אליו וישק להם ויחבק להם". למה השתדל יוסף לשים את יד ימינו של יעקב על מנשה, הלא שמע כאן עוד לפני הברכה שיעקב מחשיב את אפרים על מנשה וקורא אותו ראשון? אפרים תמיד היה עם יעקב, ואילו מנשה היה המליץ. יוסף חשב שמנשה בתפקידו זקוק יותר לימין ה׳. לאפרים תורתו תעמוד לו. ויעקב ענה, ידעתי בני ידעתי, אני רואה יותר רחוק גם הוא יצטרך ליד ימין ה׳. (למנשה לא היה קנאה כי למד ממכירת יוסף, וגם היה נכד של אמנו רחל שהצטיינה במידה זו). יעקב מצרף את מנשה ואפרים לבניו למה באמת צירף יעקב את אפרים ומנשה לבניו? כי מעשה אבות סימן לבנים, וידע שבנ״י יהיו זמן רב בגלות וילמדו מאפרים ומנשה שלא רק על ארץ הקודש או בבית יעקב אפשר להיות בני יעקב, אלא גם יהודי אחד בעולם זר ושקוע במ״ט שערי טומאה יכול לחנך את שני בניו שיהיו כמו ראובן ושמעון. ואת לקח זה לא היו יכולים ללמוד מאף אחד מבני יעקב, ואפילו לא מיוסף, כי גם הוא כבר היה גדול בן י״ז במכירתו, והרי בשעת נסיון באמת ניצל רק ע״י שהעלה בזכרונו את דמות דיוקנו של אבא. ואם כן מה ישמור אפרים ומנשה שגדלו בין המצרים המזוהמים ולא ראו דמות כדמותו של יעקב? וזהו אשר בירך אותם: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי". תולדותיהם של אפרים ומנשה כיוצא בהם בכל הדורות, כל רואם יאמר "אלה הם בני אברהם יצחק ויעקב." למה נתן ליוסף ב׳ חלקים מה הענין שנתן ליוסף ב׳ החלקים? א׳, כי שמר תמיד לבנה של רחל את הבכורה כי רק בגלל הרמאות של לבן לקח את לאה. וב׳, מגיע ליוסף שכר עבור שכלכל את כל בית יעקב במשך שנות הרעב ונתן להם את טוב ארץ מצרים. התורה מלמדנו ענין של הכרת הטוב. העמונים ומואבים נאסרו מלבוא בקהל ה׳ בגלל שלא הקדימו את בני ישראל בלחם ומים. לא זכרו את חסד אברהם לזקניהם ולכן אינם יכולים להדבק לעם ישראל שסגולתו היא מדת החסד והרחמים. לנח הותר לאכל בשר כי האכיל במשך שנות המבול לחיות ועופות בתיבה. וכן יוסף פירנס את כל האחים ומשפחותיהם במשך שנות הרעב, ואילו לא היה יעקב נותן ליוסף חלק נוסף אזי האחים עצמם בשובם ארצה היו צריכים לעשות את זה לבני יוסף. הלא אחרי מות יעקב התחננו בפני יוסף שימחול להם על חטאתם ויהיו לו לעבדים והוא בכל כך הרבה אהבה הרגיעם ודבר על לבם. אם כל אחד היה נותן לו חלק עשירי מנחלתו זה מחיר קטן עבור כל החסד שעשה אתם. 
<h2>שמות ג, ד.</h2>
של נעליך מעל רגליך "כי המקום אשר עתה עומד עליו אדמת קודש הוא." כל אדם צריך לשאוף לעלות במדרגה יותר גבוהה ממה שעומד עתה. ואל יחשוב שמצבו דל מאד ואין באפשרותו לעלות גבוה. ולו עמד במצב של פלוני, בערך תבונתו וחכמתו אז בטח עלה ועשה חיל. אבל טעות היא בידו, כי המקום אשר אתה עומד, ר״ל המדרגה אשר אתה עומד בה, אדמת קודש היא. באיזה מדרגה שתהי׳ יכול אתה לתקן ולעלות לקדושה, של נעליך מעל רגליך, זרוק כל לכלוך. מצינו כשאדם עומד בחוץ לארץ יכוון בשמונה עשרה - לארץ ישראל. ואם הוא בא״י צריך לכוין לירושלים, ואם הוא בירושלים צריך לכוון כנגד בית המקדש, ולא נאמר שבחוץ לארץ יכוון כנגד בית המקדש. כי צריך האדם לעלות דרגה אחר דרגה ממדרגה למדרגה גבוהה ממה שהוא עומד עתה. ולא בפעם אחת לכמה מדרגות. "של נעליך", תתחיל במעשה, ובזה תמשיך בקדושה. 
<h2>בשלח יד, טו.</h2>
מה תצעק אלי ויאמר ה׳ אל משה, "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". מביא התורה תמימה מסוטה לז, "מה תצעק אלי", באותה שעה היה משה מאריך בתפילה, אמר לו הקב״ה, "ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה?" אמר ליה "ומה אעשה?" אמר ליה "דבר אל בני ישראל ויסעו וכו". ובבאורו שם מוסיף בעל התורה תמימה, "ומה שמתאר כאן את ישראל בשם "ידידי" אפשר לומר שרומז למה שכתוב בגמרא שם, ששבט בנימין קפץ בתחילה לתוך הים, ובנימין נקרא "ידיד ה׳". ולפי זה באמת קשה אם שבט בנימין מתואר בשם "ידיד ה"" מה חסר היה להקב״ה כאן? למה לא נקרע הים לפניהם? הלא הם מסרו את נפשם להראות את אמונתם בה׳? אולי אפשר לדייק מהצווי "דבר אל בני ישראל ויסעו וכו׳". אם כי בנימין מכונה בשם "ידיד ה"" והם קפצו אל הים ומסרו את נפשם, אבל זה לא מספיק לקריעת הים, כי הם קפצו ראשונה. והיציאה ממצרים והעליה לארץ ישראל היתה צריכה להיות מסודרת, כעם סגולה ולא כעבדים הבורחים. ולפי סדר המסעות, יהודה בראש. ולכן אמר לו ה׳ "ידידי טובעים בים" כי בסכנה הם על שפגעו בכבוד המלכות שיש ליהודה זכות קדימה. לכן אל תאריך בתפילה אלא דבר אל בני ישראל ויסעו. ולפי המסעות, יהודה צריך להיות תחילה. ולכן מיד קפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה לים ובני ישראל הלכו בתוכו בחרבה. כי יש הבדל גדול בין התנדבות שבאה מתוך הלב בתור יחיד, להתנדבות שהיא באה בתור נציגי כלל ישראל. ואת זה אנו רואים בבנין המשכן, כתוב "דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי". וכאן לא היה סדר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ולכן ויבאו האנשים על הנשים, הנשים אפילו הקדימו לאנשים. אבל אצל הנשיאים כבר היה סדר מי שיגיש תחילה, יהודה היה צריך להיות ראשון. וסדר של כל אחד ואחד היה מפי הגבורה כי נשיאים שהם נציגי כלל ישראל, הם כבר צריכים לשמור על הסדר: 
<h2>טו, כ.</h2>
ותקח מרים את התף רש״י לומד מפסוק זה גודל בטחונן של הנשים. מאחר שיצאו ממצרים בחפזון וגם צדה לא עשו להם, וכי מנין היו להן תפים ומחלות? אלא מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם נסים. בטבע של האדם כשהוא נמצא בצרה אינו עושה תכניות לימי הישועה. אפילו אם הוא מצפה ומקוה לישועה, הבטחון שלו מעורפל. וככה באמת פעלו האנשים, לולי הנשים שבאותו הדור שעודדו את רוחם ולא נתנו להם להתיאש, כפי שמסופר במדרש ובגמרא: "עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה: כל הבן הילוד - אמר לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו (מרים): אבא, גזרתך קשה (משל פרעה) שפרעה גזר רק על הזכרים ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה רשע הוא. ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, ואתה צדיק וגזירתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו את נשותיהם" (ילקוט שמעוני). ובמגילה דף יד "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן: ולא אחות משה? אמר רב נחמן אמר רב, שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כלו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב: ותתצב אחותו מרחוק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה". מרים, ואחריה כל הנשים הצדקניות שבאותו הדור, לא אבדו את בטחונן. וכל השמונים שנה של קושי השעבוד עמדו וחכו לו כל יום שיבוא, עד ששב משה בצווי ה׳ לגאלם, וגם אז - חדשים של צפיה ואכזבות, פרעה אינו נרתע ומכביד את לבו. ובני ישראל ?.... אבל הנשים עומדות מוכנות ליום הגאולה ותפים בידיהן, לשיר את שיר ההודאה התהלה והתשבחות בתופים ובמחולות! האנשים, כל פעם שפרעה חוזר בדבריו, מטפחים על ראשם של נביאיהם המבשרים את הגאולה. לא כן הנשים, בטחונן יציבה, "ותתצב". ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף (בה׳ הידיעה) בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות! תופים אלו, שהכינו להן הנשים בבטחונן שהקב״ה יעשה להם נסים ויוציאם ממצרים, בהם שרו: שירו לה׳ כי גאה גאה! בתפים ובמחולות אלו, באו הנשים על שכרן. 
<h2>טז, ד.</h2>
למה לא אמרו שירה על המן למה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו על הבאר? אלא על המן היו מוציאים דברי תפלות שנאמר (במדבר יא:ו) "ועתה נפשנו יבשה אין כל". אמר הקב״ה "איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קילוסיכם", לפיכך לא נתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר מפני שהיו מחבבין אותו שנאמר שם כא: יז "עלי באר ענו לה". אולי אפשר לבאר כי לא אמרו שירה על המן כי המן הלא הי׳ מן הקב״ה בעצמו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ולמה נקרא שמו מן כי אמרו "מן היא?" אם כי אכלו אותו והרגישו בו כל הטעמים שרצו, לא יכלו לתאר אותו במילים ולא יכלו להבינו במושגי האדם.  זה הי׳ נס שלא הבינוהו ולא השיגוהו. ולכן לא מצאו מילים לבטא אותו בשירה. אבל הבאר באה להם באמצעות של משה והי׳ גשמי יותר, ולכן יכלו לתארו בשירה בשפת בני אדם. 
<h2>טז, כג.</h2>
המן: משמרת לדורות "ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה׳ שבת שבתון קודש לה׳ מחר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר". רש״י: למשמרת - לגניזה, ועי׳ מה שכותב על זה ההעמק דבר. אבל פרושו אינו מסביר מה שרש״י אומר לגניזה, והוא שואל רק מה שכתוב עד הבקר. כי אם לאכילה הא מצותו כל היום באכילה. ונראה לי לפרש שרש״י מפרש למשמרת במובן כמו שכתוב להלן פסוק לג: "ויאמר משה לאהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אותו לפני ה׳ למשמרת לדורותיכם". ולמשמרת זו התורה עצמה מבארת את תפקידה בפסוק שלפניו "למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר וכו׳". ורש״י גם פה מבאר למשמרת - לגניזה. לדרתיכם - בימי ירמי׳ כשה׳ ירמי׳ מוכיחם וכו׳ הוציא צנצנת המן שהיתה בקדש הקדשים. אלא בציווי על צנצנת המן הי׳ לכל ישראל לדורותיהם כל זמן שבית המקדש הי׳ קיים ונגנז יחד עם הלוחות, אבל מפסוק שנאמר ביום השישי הראשון להורדת המן המשמרת היתה לכל אחד ואחד מישראל ללמדם על קדושת השבת ונס המן שביום השבת, "לא הבאיש ורימה לא היתה בו". (פסוק כד). כי האוכל שהכינו לשבת מה שאפו ומה שבשלו אפשר הי׳ להם לחשוב כי על ידי האפי׳ ועל ידי הבשול נשמר המן ולא הבאיש, כמו שאנו יודעים שאוכל מבושל או מטוגן מתשמר יותר טוב. לכן משה רבינו אמר להם "והנותר הניחו לכם למשרת עד הבקר". מתי ראו את הנס וקדושת השבת? בבקר. באותו זמן שבכל יום הבאיש המן מהיום שלפניו, כמו שקרה לאנשים שלא שמעו אל משה והותירו עד הבקר בפסוק כ׳. ושומרי מצוותיו גם הם ראו כי אחרי "וילקטו אותו בבקר, בבקר איש לפי אכלו" והנשאר "וחם השמש ונמס". ולכן רק בבקר ביום השבת מה שנותר מההכנות ליום השבת אפשר הי׳ להוכיח על השוני ומעידה התורה פסוק כד: "ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורימה לא היתה בו", וזו עדות על קדושת השבת ונס המן. 
<h2>יז, יד.</h2>
בענין מחיית עמלק בפורים קוראים בפ׳ בשלח: "כתב זאת זכרון בספר ושום באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו׳ ". בפ׳ זכור קוראים בפ׳ כי תצא: " תמחה את זכר עמלק וכו׳ ". והשאלה היא למה בבשלח כתוב "מחה אמחה" ובדברים כתוב "תמחה", ולמה בפ׳ זכור קוראים מדברים ובפורים משמות? ואולי אפשר לתרץ בזה שבבשלח זה הי׳ עוד לפני חטא המרגלים וראויים היו ישראל להכנס לארץ ישראל בהנהגה נסית מבלי שיצטרכו להלחם בעצמם ולכן כתוב "מחה אמחה", ה׳ ילחם להם וימחה את כל שונאיהם. אבל בדברים זה כבר אחרי ארבעים שנה, אחרי החטא ונגזר עליהם כבוש של ארץ ישראל בדרך הטבע ועליהם להלחם בעצמם ולכן כבר כתוב "תמחה". ורואים רעיון זה גם בההפטרות. הפטרה של בשלח היא שירת דבורה שכתוב בה: "מן השמים נלחמו", הכוכבים ממסילתם נלחמו עם סיסרא וגם יעל שמחקה את ראש סיסרא, לא היתה יהודי׳ אלא אשת חבר הקיני, שכני ישראל ושכני עמלק, ואם כן קוים כאן "מחה אמחה", ה׳ נלחם בהם ושלח את צבאיו להומם ולאבדם. אבל ההפטרה של פ׳ זכור היא בשמואל. צווי ה׳ לשאול להלחם בעמלק ולהחרימו הי׳ כאן צווי של "תמחה" וזה ששאול השאיר בחיים את אגג מלך עמלק ליום אחד נולד ממנו המן צורר היהודים שבקש לאבד את כל היהודים, וזהו התמחה שהי׳ עלינו לקיים ולא קיימנו, גרם לנו כל כך הרבה יסורים, אבל בפורים אחרי התשובה השלמה שוב קיים ה׳ את "מחה אמחה" כפי שמעידים אנו ב״על הנסים": "ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו וכו׳." ולכן הקריאה של "בשלח" בפורים יש לה משמעות כפולה: א) להודות ולהלל לה׳ על הניסים והנפלאות ו-ב) תפילה ואמונה: "הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והמשלם לכל אויבי נפשינו והנפרע לנו מצרינו, ב. א. ה׳ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם הא׳ המושיע." תפילה שכמו שעשה נסים לאבותינו יעשה גם לנו ונזכה לראות את הישועה השלמה במלוי שבועתו ית׳: "כי מחה אמחה את זכר עמלק." 
<h2>יתרו פרק יח.</h2>
יתרו בא אל משה לפני קבלת התורה לפי דעתי יש שתי הוכחות שיתרו בא אל משה לפני קבלת התורה. א) על הפסוקים: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט.י) (יבמות סב.) ג׳ דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האשה וכו׳, מאי דרש אמר: ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה "אל תגשו אל אשה", אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה. והסכימה דעתו לדעת המקום שנא׳ "לך אמור להם שבו לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה.כז- כח). ומובא גם בשבת פז. ואם נאמר שצפורה ואביה יתרו וילדיה באו אחרי קבלת התורה ובשעת קבלת התורה לא הי׳ למשה אשה כי כתוב "אחר שלוחיה", שלפני קבלת התורה השלוחין היו גרושין, למי הי׳ לו לחזור. הלא לא היתה לו אשה. ואם כן הקל וחומר בכלל לא שייך. ב) וההוכחה השני׳ מפ׳ כי תשא (שמות לב.י) "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי", ועיין מה שכתוב ברכות לב. הקב״ה הציע למשה רבינו שמבניו יקים את עם ישראל. וטענת משה רבינו כנגד זה היתה שאם בזכות האבות לא תספיק לבטל את כעסו וכו׳ במשל אם כסא של ג׳ רגליים לא יכל לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה. זאת אומרת שאם זכות האבות לא יכולה לעמוד להם איך תוכל זכות משה עצמו להגן על בניו? ואם נאמר שבניו לא היו בשעת קבלת התורה לפי המאן דאמר שבאו אחר מעמד הר סיני, ואם כן לא היו ממקבלי התורה, מדוע משה רבינו אינו טוען שאין לו בנים שקבלו התורה ועל מי תקום הברכה? רק טוען שאיך יספיק זכותו להגן על בניו. ועדיין אין לו בנים מקבלי התורה. אלא צריך לאמר שהבנים עם אמם ויתרו באו לפני קבלת התורה והשתתפו במעמד הר סיני, ומצד עצמם היו ראויים לשפע הברכה. אלא משה רבינו הרועה הנאמן אמר: "יש בי בושת פנים מאבותי. עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים" (בגמרא שם). וכתוב גם שהבטחה אפילו על תנאי מתקיימת כי לסוף זכה משה רבינו שעמדו מבניו ששים רבוא כמספר ב״י בקבלת התורה: 
<h2>תרומה</h2>
תרומה למשכן פרשת תרומה מתחילה בלשון רבים, הן התורמים וכן המקבלים: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם". ואחר כך המעשה: "ועשו לי מקדש", "ועשו ארון עצי שיטים". ומכאן ואלך כל הצווים בלשון יחיד: "וציפית, "ויצקת", "ועשית". וכו׳. וכשמעיינים בויקהל בפרשה שצווי זה התקיים שוב דבר מענין, כל העם מביאים את תרומתם למשה: "ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקדש, לעשות אותה, והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר." (שם לו.ג) "ויאמרו אל משה מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה, אשר צוה ה׳ לעשות אותה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא." (לו.ה-ו) א) רואים אנו כאן בפרשה זו ראשית כל שמקבל התרומות הוא משה. וב) שאת עצם ענין ההתנדבות משה רבנו קורא אותה עשי׳. אל יעשו ולא אומר אל יביאו. והעם מבין את כונתו. עושי המלאכה לא מפסיקים ממלאכתם אלא מי? התורמים, "ויכלא העם מהביא". ועלה בדעתי שיש כאן שני דברים יסודיים בהתנדבות בני ישראל. ראשית כל שאפילו כל תרומה ותרומה מכל איש אשר ידבנו לבו, המקבלים את זכותה והנאתה היא כלל ישראל. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם". וב׳, שבני ישראל נדרשו לא לתרום חמרים לעשיית המשכן, אלא הם עצמם בתרומותם יעשו אותו. כלומר על ידי ההתנדבות הלב יקבל ה׳ מהם את תרומתם כאלו ממש עשו את המשכן ואת הארון. ומכיון שהמשכן הוא הענין הכולל את כל הבנין הכולל את קדושת ה׳, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והארון הוא מרכז הקדושה, לכן כל נדיב לב נחשב כאלו בנה אותו בעצמו. אבל אחר כך כל הפרטים הם הם שנעשו על ידי משה וכל החכמים עושי המלאכה הם בהיותם שלוחי משה בעשייתה, נכללים בצווי משה. ויקרא תזריע מצורע למה נקראת פרשה שני׳ מצורע ושמה כבר מדובר על טהרת המצורע, ולא הראשונה איפה שמדובר על כל מיני הצרעת העלולים לבוא על האדם? דבר דומה רואים שהפרשה שקרה בו מיתת שני בני אהרן נקראת שמיני ורק שתי פרשיות אחר זה בא ומזכיר אחרי מות שני בני אהרן, והפרשה ההיא נקראת אחרי מות. נראה בעיני, שבשעת המאורע אין ביכלתו של האדם להשיג את רצונו וענשו של מידת הדין. ואין אפילו ביכלתו להגדירו ולקרא אותו בשם. וידום אהרן. רק אחרי כן יש ביכלתו של האדם המאמין לעשות סקר מקיף ולפשפש במעשיו וללמוד את המוסר והלמוד הנכון אחרי התשובה. ורק בשעת הטהרה רואים אנו את המצורע המתרפא. אמור קריאת התורה לסוכות בקריאה לסוכות שהיא בפ׳ אמור, לפסח וסוכות: "דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה׳". בקרבנות נזכר לה', אבל בחגים בשבועות: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהי׳ לכם". בראש השנה: "דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחדש יהי׳ לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". ליום כפור: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש יהי׳ לכם". רק בקרבנות הוא מזכיר שם לה׳ אבל בהגדרת החג הוא לכם, מה שאין כן בפסח וסכות ששמה גם בהגדרת החג הוא לה׳. ועלה בדעתי לאמר, שבראש השנה ויום כפור אין צורך להדגיש שהם לה׳ כי כל עצומו של ר״ה ויוה״כ הוא המלכת ה׳, והענין ברור ואינו זקוק להדגשה. גם יום קבלת התורה קדושתו של היום ידועה והדגשה היא לכם, לטובתכם. וכמו שאז״ל (ירושלמי חגיגה פא) "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" - המאור שבה מחזירן למוטב. לא כן אצל חג הפסח וחג הסכות, בהם יש לטעות ולחוג אותם גם כחגים חלוניים, חג החרות, וחג האסיף. לכן באה התורה ומדגישה, חג המצות לה׳, חג הסכות שבעת ימים לה׳. פסח - ארבעה בנים כשעיינתי בפרשה למצוא "לסדר" מתאים, עלה במחשבתי רעיון ומכיון שאינני יכולה להשתתף בשמחה אישית אעלה את פרי מחשבתי על הגליון וכשתקראו את המכתב יהיו לפחות דברי אלו וברכותי קרובים לכם. התעוררה אצלי השאלה מה הם הגורמים ומה תפקידם של הורים שבנם ישאל שאלת חכם? וחפשתי בפסוקים בפרשיות של שאלות הבנים מה מקדים לשאלות ומה בא כתשובה. ומענין לראות שיש כמה הבדלים. אצל הבנים הרשעים וגם הבן התם כתוב: "והי'", אצל החכם כתוב סתם: "כי ישאלך בנך". אצל הרשעים מסופר קודם על שמירה כללית, "והי׳ כי תבואו אל הארץ וכו׳ ושמרתם את העבודה הזאת". כלל ישראל שמר אבל לא נראה התרכזות פרטית של האב והאם בשמירת המצוות. ואצל התם הוא להפך, לא נזכר דבר על הכלל וכלו בלשון יחיד. האב שומר המצוה, האם שומרת המצוה, אבל לא רואים את שמירת העם כלו. "והי׳ כי הביאך וכו׳ והעברת כל פטר רחם וכו׳". אם כן בא הבן ושואל מה זאת? למה רואה אני אתכם עושים ולא רואה את הציבור עושה ככה? אם כן מצב הרוחני בעם וביחיד מעורר תגובת הבנים בשאלות מעין אלו. אבל אצל החכם בפרשת ואתחנן כתוב קודם "שמור תשמרון וכו׳". הכלל כלו שומר בהתלהבות כל מצוות ה׳, עדותיו וחקיו, (איך)? (כ) "אשר צוך" כאלו כל צווי וצווי נצטוה רק לי ובי תלוי קיומו. (כפי שזה מתפרש בהרבה מקומות). ועשית הטוב והישר "וירשת את הארץ", ואתה שמח בחלקך כי היא "ירושה" לך. הבית קשור בכל נימיו למסורת אבות, ומקומו בסביבה שכל כלל ישראל מקיים "שמור תשמרון". שאלת בן החכם אינה פתאומית שהתעוררה ע״י מעשה ופעולה שאינה מן הרגיל, כמו אצל בן הרשע והתם. אצל הרשע שאינו רואה את היחיד "תוכו כברו", והתם מעשי הוריו שונים מרוח הזמן. אלא תהליך תמידי, הבן שואל והאב מסביר ומלמד. ורואים גם שהתשובות אחרות. אצל הרשע התשובה "ואמרת", אין אפילו פני׳ אל הבן השואל כי הוא שואל רק להרגיז ואינו מחכה לתשובה. וכשהאב עונה, הבן כבר איננו או לא מקשיב. אצל התם: "ואמרת אליו", אתה האב פונה אליו אבל הוא סביל, אין הקשר לעומת זה. אצל החכם "ואמרת לבנך", יש התדברות, יש תולדה לדבריך, אתה אומר ובנך מקבל.  במדבר בהעלותך פרק יב. ענין מרים "ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו." בחטא כלפי הזולת יש שני דברים, החטא עצמו והצער שזה גורם לנעלב. כמו שאנו מוצאים בחטא של אנשי סדום "הכצעקתה הבאה אלי כן עשו". הרשעות והחמס שעשו אנשי סדום ונוסף לזה הצעקות של האנשים שסבלו מידיהם. ואם כי הקב״ה יודע מחשבות ולב ושוקל כל חטא כמו שהוא, יחד עם זה הוא גם מעניש על הצער, והצער הוא לפי התגובה. אם אדם לא יגיב על עול שנעשה כלפו אז באמת הוא סובל פחות, וזה מה שאהרן מתחנן לפני משה: "בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת (עַל) אשר נואלנו ואשר חטאנו." הוא מכיר עכשיו בחטאם אבל מתחנן לפני משה שהוא לפחות לא יוסיף על חטאם. אל נא תשת - אל נא תוסיף עלינו חטאת כי על ידי תפלתך עבור אחותינו תוכיח שאינך מקפיד עלינו ומוחל לנו. כמו שפעם בארתי את הטעם למה אמר הקב״ה לאיוב שיתפלל עבור חבריו. כי מה שהם חטאו כנגד איוב הקב״ה לא היה יכל לסלח להם על זה. איוב עצמו הי׳ צריך להתפלל עבורם וע״י התפילה למרק את חטאם כלפיו. ועכשיו עלינו להבין איך זה באמת שאהרן ומרים, שהעריכו והעריצו כל כך את משה, ידברו עליו לשון הרע. רש״י שם: ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה וגו׳. זה היה מיד אחרי שאלדד ומידד התנבאו. ומה רש״י אומר לפני כן, "מתנבאים משה מת ויהושע מכניס". ולכן הייתי אומרת שמרים ואהרן בשמעם שמשה מת והוא הלא לא הי׳ בחטא העגל כמו אהרן, וזה עוד הי׳ לפני שהכה בצור, והם ידעו שמשה רבנו לא חטא, הם התחילו לחפש אחרי הסבה שנגזר עליו למות במדבר, וחשבו אולי זה בשביל צפורה, כמו שנגזר על המלך חזקי׳. וזה מה שאהרן מצטדק לפני משה שהם לא דברו את זה מרוע לב אלא מדאגתם לו ורצונם לבטל את המניעה שמונעת אותו מלהכניס את ב״י לארץ ישראל. וזה מה שאמר, אל נא תשת עלינו חטאת (כִי) נואלנו, מה שעשו כנגדו בתור אח זה הי׳ אולת, ואשר חטאנו, זה כנגד ה׳. כפי שרש״י מבאר שהיו צריכים לירוא מלדבר עליו מפני שהוא עבד ה׳ והמלך אוהבו ולא לחינם. או אפשר לפרש את זה לפי דבריו של הספורנו שאמר על: "ויחר אף ה׳ בם", על "שלא נכנעו תכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן - חטאתי". אם כן אהרן עכשיו מצטער על שלא אמרו מיד "חטאנו". ועוד אפשר לתרץ למה מרים חטאה בדברה על משה. כי מרים היתה מאד רגישה בנושא זה, כי הלא גם את אביה הוכיחה באמרה לו "גזרתך קשה משל פרעה" (רש״י). ועמרם באמת הלך בעצת בתו וחזר ולקח את אשתו ונולד להם משה רבינו. ומטבע האדם בדבר שהוא מצליח רוצה תמיד לעשות אותו מעשה טוב. וזה מה שאהרן אמר "אשר נואלנו", הפעם התוכחה לא היתה נכונה. ואולי בזה אפשר להבין מה שרש״י מביא מסוטה ט׳: "זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור שנא׳ "ותתצב אחותו מרחוק". כי באמת קשה להבין מה הטובה? האם היתה זקוקה מרים לקבל את שכרה במצב כזה כשהיא מצורעת מחוץ למחנה. אבל לפי מה שבארנו, המקום גילה לבני ישראל את זכותה של מרים ושיש קשר בין התנאים שבגללם נענשה, מאותו מקור ורצון טוב שחכתה למשה על היאור לראות מה יעשה לו, כי ילידת משה באה בהשתדלותה, מאותו רצון טוב הגיעה לחטא זה. ושני הענינים יש להם קשר חזק. והקב״ה שאינו מקפח שכר כל ברי׳ וגם לא נושא פנים ולא מוותר על שמץ של חטא אפילו בעשית מצוה, אולי מצטרף למרים כאן העונש על החטא שהוכיחה את אביה אם כי זה הי׳ צריך, ואחרת לא הי׳ יכול משה רבינו להולד. בכל זאת ענין של כבוד אב נפגם כאן. (ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם?): 
<h2>קרח יז, כ.</h2>
<b>ענין קרח</b> 
"והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם" (במדבר יז.כ). בפרשת קרח ענין המטות היא כבר ההוכחה השלישית לרצון ה׳. נשאלת השאלה, במה פעלה הוכחה זו של המטות יותר מאשר פעלה שרפת 250 איש מקריבי הקטורת, עם בליעת עדת קרח חיים שאלה. ומאשר פעלה אח״כ המגפה של המתלוננים על משה ואהרן שמתו מהם ארבעה עשר אלף ושבע מאות ונעצרה המגפה רק ע״י הכפרה של קטרת אהרן. וכנראה, גם אחר כל אלה עוד לא נרגעו הרוחות, שהקב״ה אמר למשה אחרי כל זה: "דבר אל בני ישראל וגו׳". ועוד שאלה יש לשאול: למי מתיחסת המלה והשכתי? רש״י מביא שתי מקבילות, אחת "וישכו המים" והשניה "וחמס המלך שככה". כנראה שרש״י התכוון כאן שלפי ההקבלה ל"וישכו המים" מתיחסת תיבת "והשכתי" אל כלל ישראל, הרוחות הרוגזות ירגעו. ולפי ההקבלה ל"וחמס המלך שככה" מתיחסת תיבת והשכתי למלך מלכי המלכים שהוא יתברך ישכך את כעסו מעליהם. הקב״ה מתנהג עם עם ישראל כאב עם בנו, ועושה הכל להדריכו על דרך הטובה. קודם מיסר אותו פעם פעמיים, וכאשר רואה שהוא עומד בסורו וההכאות והיסורים לא פועלים, מנסה ברכות אולי זה ישפיע עליו לטובה. ככה עשה הקב״ה, אחרי שמשה מתחנן לפני קרח ועדתו ומנסה להסביר להם שלא עשה שום דבר מלבו ושהכל נעשה בצווי ה׳ והם עומדים ברשעם ובאים על ענשם, הלא היו צריכים עדת ישראל לחזור בתשובה ולהטיב את דרכם. אך מה אנו רואים, להיפך: התקוממות שלמה - "וילנו כל עדת בני ישראל", ואח״כ "וירא כבוד ה׳." עם ישראל רואה במו עיניו את קצף ה׳ וחללי ישראל נופלים לאלפים והמגפה נעצרה רק ע״י הקטרת שעליה היתה תלונות ישראל. האם זה לא מספיק להשקיט את הרוחות? מעידה התורה שלא, אין זה מספיק. ובא צווי נוסף, על המטות. כאן החוטאים אינם נענשים, רק מטותיהם נשארים יבשים כמו שהיו. רק מטה אהרן פרח ויצף ציץ ויגמל שקדים. לא על ידי העונש לחוטאים יחזירם בתשובה, אלא על ידי הטוב הצפון לצדיקים. על ידי צו זה הראה הקב״ה שחמס המלך שככה, והלואי שזה יפעל שגם ישכו המים הזדונים. יזכנו ה׳ ללמד את הלמוד הראוי ולזכות ולראות את הפריחה של ישועת ה׳ וצמיחת קרן הישועה במהרה בימינו. 
<h2>חקת כ, א.</h2>
הבאר של מרים ידוע שהבאר הי׳ בזכות מרים כי במות מרים נעלם הבאר. וכן ענני הכבוד בזכות אהרן, וחזרו אחר כך בזכותו של משה ונפסקו כלם במות משה. אבל לכתחילה נתן להם את הבאר בזכותה של מרים, וכן נקרא בפי חז״ל בארה של מרים. והתעוררה אצלי השאלה במה זכתה מרים לבאר? חפשתי במפרשים ובמדרש ולא הצלחתי לראות פירוש לדבר. (מיכה, ו׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. - אמר הקב״ה, בא וראה מה ביני לבין בשר ודם. מלך בשר ודם משלח שלוחים למדינה, בני המדינה מספיקין להם מזון, אבל אני לא עשיתי כן, אלא שלחתי לפניך גואלים שלשה ולא הייתם זקוקים לזון אותם אלא הם היו זנים אתכם, המן בזכות משה, ענני כבוד בזכות אהרן, הבאר בזכות מרים. (ילקוט שמעוני, שם) וכן נקרא הבאר בפי חז״ל: בארה של מרים. ויש לעיין במה זכתה מרים לבאר. ברש״י שם על הכתוב "את משה אהרן ומרים", מביא ת״י: משה לאלפא מסורת דינין ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא. ובמדרש רבה (כי תבא): "למדונו רבותינו למה התקינו שלא יפחות מג׳ פסוקים, כנבד משה אהרן ומרים שניתנה תורה על ידיהן." (מדרש נפלא!). לפי האמור אפשר לפרש, שאין מים אלא תורה, ולכן זכתה מרים לבאר בזכות התורה שלמדה לנשים. ועדיין יש לדרוש למה הי׳ צורך לזה בצור, שיצאו המים מן הצור בחורב. וידוע לנו מחכמינו ז״ל שבמדה שהאדם מודד מודדים לו. ולפי זה עלינו לעיין במדותיה ופעולותיה של מרים. כתוב: "ותתצב אחותו מרחוק וכו׳". המלה "ותתצב" מסמלת עמדה חזקה, ההיפך מהססה. ואמונתה של מרים היתה חזקה, ששמרה בלבה אפילו כשאביה עמרם גדול הדור טפח לה על ראשה ואמר לה היכן נבואתך? (מ״ר שם). אבל היא מרים,ותתצב - אמונתה היתה יציבה, מרחוק - כדברי הנביא ירמי׳ "מרחוק ה׳ נראה לי", אחותו בנבואה, אחותו בתפקידו, אחותו באמונתה החזקה כצור חלמיש, האמינה שהוא יהי׳ שלוחו של ה׳ שיושיע את ישראל, אפילו אם זה יקח עוד שמונים שנה לא תפול רוחה בה, לדעה מה יעשה לו - היא רק רצתה לדעת ואם יהי׳ צורך גם לסייע בקיום נבואתה. ואולי אפשר גם לפרש ככה את הכתוב בפרשתנו "ויאמר משה אל העם התיצבו וראו את ישועת ה׳, אשר יעשה לכם היום". משה דרש מהעם יציבות באמונתם בישועת ה׳, שרק בזכות אמונה שלמה וחזקה יזכו לישועה. ויציבות זו למדה אותם מרים מהרגע הראשון שעמדה על דעתה, ויציבות זו הרים ה׳ לנס לכל ישראל והוא הצור שהשקה את בני ישראל את כל הארבעים שנה, בלכתם במדבר, וזכה גם לכנס אתם לארץ ישראל, כדברי רבותינו ז״ל על הכתוב "ונשקפה על פני הישימון." (עיי׳ ברש״י שם, במדבר כא.כ.): 
<h2>כא, ב, י״ז.</h2>
עלי באר ענו לה "וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתן תתן וגו׳" (במדבר כא.ב). "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" (שם יז). על הפסוק השני כותב הכלי יקר: "מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת הארבעים שנה, שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזר הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה וכוי" עיי״ש. ועיין בבעל הטורים שכותב: "ונשען, ב׳ במסורה, ונשען לגבול מואב, ונשען על ה׳ קדוש ישראל באמת. כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשו להם ונשען על קדוש ישראל באמת. כשחזרו מן המלחמה חנו על הבאר ואמרו שירה במקום טהרה". רוצה אני להוסיף על דברי בעל הטורים, שהתורה מדגישה ששני הדברים, "וידר ישראל נדר" ו"אז ישיר ישראל", ההתעוררות אליהם באה מצד ישראל ולא על ידי משה. הם בעצמם התעוררו להודות לה׳, נשען על קדוש ישראל באמת. ולכן נדרו בני ישראל מבלי שמשה יגיד להם, ואז שרו על הבאר בסוף הארבעים שנה. מרים ואהרן נתבקשו למרום, ומשה עוד מעט ונפרד מהם, התרוממו להיות עדת ה׳ ונשענו על קדוש ישראל באמת מבלי שמשה יצוום או ידריכם בזה. הקדימוהו בנדר והקדימוהו כאן בשירה, והתורה ציינה שכאן בני ישראל מעצמם בדעה אחת כאיש אחד נדרו נדר: "וידר ישראל", "אז ישיר ישראל", השירה של הנצחון והישועה:
<h2>מטות לב, מב.</h2>
ונבח הלך "ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו". ועיין רש״י: "לה אינו מפיק ה״א. וראיתי ביסודו של ר׳ משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמעות מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, "ויאמר לה בעז", (רות ב.יד), "לבנות לה בית" (זכריה ה.יא)," שבעל המסורה ציין שהם ג׳ דלא מפיק ה״א. ועיין בהעמק דבר שכתב: "משום שהיה ראוי לכתוב "ויקרא להן", דגם עיר קנת וגם בנותיה על שם נבח וכו׳ ובאשר העיר קנת היתה העיקר כתיב לה, ומשום שנכללו הבנות, כתיב בלי מפיק ה״א וכו׳." בתירוצו זה של הנצי״ב זצ״ל אפשר לבאר גם את שתי התיבות הדומות לה ברות ובזכריה. שגם שם מדבר לא על אחת, אלא על רבים. ברות: "ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם". ובמדרש רות רבה שם: "ר׳ יוחנן פתח בה וכו׳ מדבר בדוד, גשי הלם - קרבי למלכות ואין הלום אלא מלכות הדא הוא דכתיב (שמואל ב׳, ז.יח): ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי ה׳ אלקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם". ומכיון שבעז רמז כאן לרות על מלכות בית דוד, ובאמרו "לה" כיון לא רק לרות עצמה אלא כזוכה ומזכה גם את דוד ושלמה ולכל מלכות בית דוד עד מלך המשיח, לכן באמרו לה נכללו גם הם ומשום כך כתיב בלי מפיק ה״א. ובנבואת זכריה "לבנות לה בית" שכונתו על הגולים שהם רבים, לאלה שגלו שמה ולא עלו. ועדיין צריך עיון מה הקשר בין שלשת הכתובים. כי יש לנו בקבלה שלכתובים דומים לא רק דמיון חיצוני אלא דמיון מהותי ומקרא אחד בא לפרש או לחזק את השני, ואם כן, מהו? אולי נתעזר להבין מסורה זו גם על ידי מדרשו של רבי משה הדרשן שמביאו רש״י ביחס לשם נבח, שלמקומות אלו לא נתקיים השם לפיכך הוא רפה. וכן הענין בערים שראה הנביא זכריה בנבואתו שישראל בונים להם בתים בגלויותיהם ומתרפים לעלות לארץ ישראל. וקורות חיינו המרים למדונו שגם הם אינם מתקיימים. אבל באה נבואת בעז ומנחמת ומחזקת את הקשר ומבטיחה: "ישלם ה׳ פעלך וכו׳", "גשי הלם". מלכות בית דוד תרחיב ותקיים את גבולות ישראל, ואם כבושי נבח לא נתקיימו, כבושי דוד ושלמה יתקיימו, וגם הגולים שרואה אותם הנביא זכריה בנבואתו העמלים לבנות בתים בגולה, גם הם ישובו לגבולם: "ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא), וכדברי הנביא הושע (ג.ה): "אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה׳ א׳ ואת דוד מלכם ופחדו אל ה׳ ואל טובו באחרית הימים". ועיין רש״י שם. מסעי לד, טז. למה לא כתב התואר נשיא השאלה, למה לא כתב התואר נשיא לשמות האנשים למטות יהודה שמעון ובנימין? ועיין במפרשים. ואולי הוא מטעם אחר. למטות יהודה ובנימין לא היה צורך לכתוב נשיא והוא בגדר "גדול מרבן שמו", כלב בן יפונה למטה יהודה היה מפורסם שנתקדש ונתגדל מהתנגדותו למרגלים וקידש שם שמים אז, ואלידד בן כסלון למטה בנימין הוא אלדד שניבא במחנה, והוסיפו לו יו״ד על שם הנבואה שנקראת בי׳ לשונות (בעל הטורים שם), ונביא גדול מנשיא. ולמה לא כתוב נשיא למטה שמעון? כי עוד חי היה החטא, הבזיון והכלימה שהרגישו הנותרים מהמגפה שגרם להם הנשיא לשבט שמעון, ובכדי לכסות על צער ועלבון זה לא כתבה התורה התואר נשיא לנציגם החדש אשר ינחילם כבוד וחלקם בארץ. דברים ה, ה. כי יראתם מפני האש "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר". תמוה שהרי לא הורשו לעלות בהר. והנראה כי בודאי הוא ית׳ לא ימנע טוב מהולכים בתמים. כי אילו גמרו כולם בלבם לעלות אל ההר במסירת נפש לא היו נזוקין. ולא הי׳ ית׳ מונע מהם קדושה יתירה. ואולם אחר שלא הי׳ לבם שלם להשליך נפשם מנגד למסור נפשם על חפץ התקרבות אל הקדושה, לכן אף אם יהי׳ איש פרטי שישליך נפשו מנגד אין כדאי להתקרב אל הקדושה כמו שהוא בזכות רבים. ובזה מובן בפ׳ יתרו ויאמר ה׳ אל משה "רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב". ויש לדייק מה לשון "נפל ממנו רב" לשון יחיד. אמנם נראה כי בודאי אילו היתה כוונת כלם לקרב עצמם לקדושה לא הי׳ מונע ית׳ להתקרב יותר. אבל אם יהרסו רק לראות, אפילו שיהי׳ יחיד פרטי שכוונתו למסור נפשו להתקרב לקדושה, מכל מקום לא יספיק זכות יחיד לגשת למקום המקודש וכיון שכל העם אינה בבחינה זו להתקרב במסירת נפש, לא יספיק זכותו של יחיד להתקרב. ונפל ממנו אפילו מי שהוא רב וגדול כי אין זכות יחיד מספיק אפילו אם גדול היא. לכן הבליע רועינו הנאמן בתוכחתו כלומר "למה אנכי עומד וכו"". וזה "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר". שאין כוונתכם להתעלות בעליי׳ להר לקבל קדושה יתירה, לכן לא ניתן לכם רשות להתקרב כי אילו הייתם כולכם במדרגת קדושה הראוי׳, לא הייתם יראים מפני האש. ואילו הי׳ כן הי׳ הקב״ה מרשה לכם לעלות. 
<h2>ואתחנן ו, ד.</h2>
שמע היום הסברתי לתלמידות פרשת שמע ואת מאמר ר׳ לוי שעשרת הדברות כלולות בשמע וב: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" מרומז: "זכור את יום השבת לקדשו". כי מצות שבת שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה. המלה שקולה באמת קשה לבאר וניסיתי כל פעם להסביר את זה, אבל נדמה לי שהיום התקרבתי יותר בפרושי לכונתו האמיתית. ראשית כל הסברתי שבעשרת הדברות כלולות כל תרי״ג המצוות ומכל עשרת הדברות הדברה של שבת יש לה טעם בצדה, ולא אחד רק שנים על שמור ועל זכור. על זכור, כי ששת ימים עשה ה׳ וכו׳, שה׳ הוא בורא העולם. ועל שמור, שהוציאנו ממצרים על מנת שנקיים את מצוותיו. במלים אחרות שכל "הלאוין" (מצוות ל״ת) הן מפני שה׳ הוא הבורא ואדון העולם וזה רצונו ועלינו לציית לרצונו ואין לנו רשות לעשות שום פעולה, כאשר רצונו שלא נעבוד, להמנע מפעולה. והשני ה"עשין" (מצוות עשה) שהוציא אותנו מבית עבדים על מנת שנהי׳ עבדיו ונקיים מצוותיו. וגם בשמע במלים "למען תזכרו" הם הזכירה על הלאוין. "ועשיתם" הם ה"עשין". ואם כן איזו מצוה מעשרת הדברות כוללת את היסוד לקיום כל המצוות בזכירה ה"לאוין" ובשמירה ה"עשין" היא מצות השבת. לכן היא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה כי היא המלמדת, המזהירה ומזכירה לקיים את כל המצוות מטעם שנתנו לנו מבורא העולם וממוציאנו מבית עבדים להיות עבדיו ואין לנו רשות לסרב בעשייתן. ואם כן למען תזכרו ועשיתם מגביל לזכור את יום השבת. ומביא שמה פסוק: דכתיב "ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך" (נחמי ט.יד). ותמיד הייתי מסבירה מכיון ששני הענינים בפסוק אחד לומדים אנו מזה על הקשר. אבל לפי מה שהסברתי אפשר לפרש שכונת הפסוק היא אחרי ש״ואת שבת קדשך הודעת להם", והם יודעים את היסוד לזכירת ושמירת שבת זה אִפשר "שמצות חוקים ותורה צוית להם." בלי היסוד שמלמד אותנו השבת לא הי׳ תוקף לקיום של מצוות. רק אחרי ההנחה של הלמוד של שבת, מה שהשבת מלמדנו, רואים אנו ומעריכים את חובתנו לקיים המצוות. 
<h2>ראה יג, ב.</h2>
כי יקום בקרבך נביא "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם." לכאורה קשה למה הכתוב תולה הנסיון הזאת באהבת ה׳ ?? האם ציווי לבד לא יספיק לעמוד על הנסיון? מה בא התורה ללמד אותנו עם דגש הזאת? לתרץ על דרך משל: אם יבא איזה איש ואמר לחברו אני יודע שאביך גנב משהו, הבן יסרב מלשמוע. ואפילו שהוא מתעקש ואומר שאני אגיד לך ראיות ברורות ומוכחות שאביך גנב, הבן יכעס ויאמר שלא מעונין בכלל לשמוע לשום דבר רע על אביו. מחמת האהבה שיש לבן על אביו, הוא לא ישמע כלל וכלל לאף אחד שרוצה לפגום אפילו בדבר קטן על האב. הוא הדין כאן: יש אותות ומופתים אמיתיים, שהקב״ה מנסה כלל ישראל ונותן אות או מופת לנביא שקר, לראות אם עמו באמת מאמין בו ואהב אותו או לא. שאי אפשר לומר שאין המופת קיים, ואם ישמע לנביא הזו ויסתכל על האותות שלו, יהיה קשה מאד לא להאמין לו. רק אם לא יסכים אפילו לשמוע לראיות יש דרך להינצל מהנסיון הזאת. וזה יבוא רק מתוך אהבת ה׳, שרק מי שאוהב ה׳ לא יסכים אפילו לשמוע לנביא שקר. ולכן כותב התורה "לדעת הישכם אוהבים את ה׳". וזאת הברכה פרק לג. הברכות לבני ישראל הברכות שנתן יעקב לבניו לפני מותו היו לפי סדר ילידתם, יוסף ובנימין אחרונים. ולא בזה הסדר ברך משה את בני ישראל לפני מותו, ומדוע? וחשבתי, אולי, יעקב אם כי דבר ברוח הקודש "ואיש אשר כברכתו ברך אותם" והי׳ בהם רמזים על העתידות, יעקב ציין להם את כחות נפשם אבל עליהם לעבוד ולהשתדל לנצל את הפוטנציאל שלהם, בית ישראל צריך להתפתח מהם, ורק הם עצמם יכולים להגיע למדרגה שהם מיועדים ע״י מאמצם הם. מיום שנולדו פעולותיהם ומה שיפעלו עד סוף חייהם יביאם אל התכלית המקווה. ולציין את זה ברך אותם לפי תולדותם ועל כל אחד ואחד "זיל גמור", נותן להם ברכה אבהית מבלי לשנות עמדות כפי תולדותיהם. לא כן משה רבינו. בית ישראל כבר הגיע למדרגתו. היו כבר מקבלי התורה. כבר עברו את המדבר ונסיונותיו "אשר נסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי", הם ראו את מפעלות ה׳ וגם הם הראו את כחותיהם ופעולותיהם. משה רואה כבר את עם הנבחר העומד להכנס אל ארצו הקדושה. הוא מברך אותם לפי חשיבותם. ומי שזקוק לסעד, לחלשים, כפל את שמם לחזקם ולהגבירם (רש״י). אחר הברכה לבכור ראובן עובר ליהודה המלך ואחריו ללוי, והברכה של לוי מתארת את חשיבותו. ואחריו בנימין שהקדש קדשים בחלקו "בין כפתיו שכן". ואחריו יוסף ובניו בזכותו של יהושע המכניס את ישראל לארץ ישראל, כובש הארץ ומחלקה לשבטים. ואחריהם זבולון ויששכר תומכי ולומדי התורה. גד- שבחלקו קברו של משה, שבזכותו יקומו לתחי׳ כל מתי מדבר. ואחריהם בני בלהה והאחרון אשר הבן של זלפה. 
<h2>נ״ך</h2>
<h2>שמואל א, כ.</h2>
רעיונות על הפטרת מחר חדש שאלה, א) מדוע נדבר יהונתן עם דוד שיסתתר על ידי האבן האזל ויהונתן יבא וישלח שלשה חצים אל המטרה. ואם יאמר לנער לאסוף את החצים "הנה החצים ממך והנה קחנו ובאה" סימן ששלום ואין דבר, ונשבע בה׳ שלא יכשילנו. ואם יאמר "החצים ממך והלאה" על דוד לברוח, ומברך אותו "לך כי שלחך ה'". ומצודת דוד מפרש: ר״ל ההליכה תהי׳ לך לטובה ומה׳ היא. בהעדרו של דוד משולחן המלך יהונתן רצה לבדוק את תגובתו של שאול אם הוא באמת שנא לדוד וסכנה לדוד להיות שמה וצריך לברוח או שאול יתחרט על שנאתו אליו כפי שקרה פעם. והשאלה היא למה צריך הי׳ יהונתן לעשות סימן, הלא יכל הי׳ לבא אל דוד במחבאו ולומר לו איך הגיב שאול על העדרו של דוד? ונראה לי שיחד עם האהבה העזה של יהונתן אל דוד והחרדה לשלומו ושלא תעונה לו סכנה מצד אביו שאול המלך, בכל זאת לא רצה יהונתן להוציא דבר רע מפיו על אביו ובחר לו לגלות את הבשורה הרעה על פי רמז בברכה ותקוה שאם אפילו דוד יצטרך לברוח מרוגזו של שאול, שמברכו ומתפלל עבורו שאפילו הבריחה תהי׳ לטובתו. ותרוץ ב׳ על שאלה זו שבאמת נדברו יהונתן ודוד שהחצים היו להם לסימן, אם יפלו קרוב למטרה והנער ימצא אותם מיד, סימן שעליו לשוב אל המלך ולא יעונה לו כל רע. ואם יפלו רחוק מהמטרה ויצטרך לאמר לנער ממך והלאה סימן שעליו להמלט. בשני המצבים הוא אומר: "ובואה כי שלום לך ואין דבר, חי ה׳". ובשני "ממך והלאה כי שלחך ה׳". שאלה ב׳. איך יצא מפי יהונתן דבר שקר. "ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר". וגם דוד מבקש זאת מיהונתן בהתחלת הפרק שמציע ליהונתן לבדוק את שאול ואת תגובתו, האם באמת רוצה להמיתו. אלא השתמשו ב"זבח משפחה" כי כאשר ה׳ אמר לשמואל "מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי וגו׳. ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה׳ עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה׳ באתי וקראת לישי בזבח". אותו תרוץ שהציע ה׳ לשמואל הנביא להצילו מחמת שאול "זבח לה׳ במשפחת ישי" בזה השתמשו גם כאן. 
<h2>תהלים פרק יט.</h2>
יום ליום יביע אומר "למנצח מזמור לדוד וכו"" (תהלים יט). "יום ליום יביע אומר" - בעשרה מאמרות נברא העולם, ועל כן כשאדם מסתכל בבריאה רואה הוא את פלאי הבריאה וחסדי הבורא ית׳ המקימה, ומתפעל כל יום מהחידוש שהוא רואה כל פעם, "יום ליום", בכל יום רואה את מאמר ה׳, שמתחדש בכל יום ואומר לראות וללמוד ממנו, וזהו "יום ליום יביע אומר", מאמר ה׳ מביע יום יום. "ולילה ללילה יחוה דעת" - ביום האדם פעיל ובפעולותיו הוא רואה ונהנה מחסדי ה׳ כמו שאנו אומרים במודים "על נסיך ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וגו׳". אבל בלילה כשהאדם ישן - מה לומד האדם מהלילה? אומר לנו המשורר שיש תפקיד גם ללילה: במשך פעולותינו ביום לפעמים אין לנו שעה של מנוחה ולא מתעכבים להשריש בלבנו את המסקנה האמיתית מכל הרשמים של היום והם בגדר מחשבות פורחות באויר, ובא הלילה ועל משכבו בלילות הדעת נעשתה ברורה. "יחוה דעת": חיווי דעת היא המסקנה ואחרי הלילה האדם קם בדעה ברורה וצלולה. והלילה היא גם רמז לגלות, כמליצת חז״ל "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם", אם יאמר אדם שאינו שומע קולם, שאין אומר ואין דברים, המשורר אומר לו שאזניו סתומות ואינו שומע כי אינו מסתכל יפה ולא רוצה לראות. אבל אם יפקח את עיניו יראה "בכל הארץ יצא קום" והוא רק צריך לחבר את הקוים יחד, קו לקו ... וכשיסתכל באופן יותר רחב "בקצה תבל מליהם", יראה אפילו בקצה תבל את מליהם, מלים שלימות. ואחרי שהוא מתאר חסדי ה׳ במאור הגדול הגשמי עובר למאור התורה, וכמו שהבריאה הגשמית נהנית מחום השמש ו״אין נסתר מחמתו", אין פינה נדחת, מי פחות ומי יותר אבל כל היקום מתקיים תחת זהרה וחמימותה של השמש, כך התורה לנפש, אלא שבהבדל אחד, שהשמש זורחת בלעדנו ואילו התורה דורשת גם שתוף פעולה מאתנו, והגית בו יומם ולילה, ומי שמקבל את התורה בתמימותה היא משיבה את נפשו, "תורה ה׳ תמימה משיבת נפש", כי בלעדי התורה נפשו בשבי החומר המגושם. ומכאן עובר המשורר לפרטים בקיום התורה, עדות חוקים ומשפטים. בעדות העיקר הנאמנות, בהיפך לעד שקר. ומי שמקבל על עצמו להיות עד נאמן לה׳, "עדות ה׳ נאמנה", שכרו רב מאד והיא "מחכימת פתי", מידה כנגד מידה. גדר פתי הוא "פתי מאמין לכל דבר". אבל מי שלא משקר ועד נאמן לה׳ ומקיים העדות שהיא "עדות ה׳ נאמנה" לא רק שאינו פתי אלא מחכימה אותו ונעשה חכם. "פקודי ה׳ ישרים", הפקודים הם החוקים, ואם מאמין שהם ישרים ומקיים אותם בישרות ובתום לבב, כמו שענה אברהם לשטן שנסה לעכבו מלכת להקריב את יצחק והשטן נסה להסביר לו שזה נוגד את השכל, ענה לו אברהם: "אני לפי תומי אני הולך", ה׳ פקד עלי ואני הולך לקיימה ואינני שואל שאלות, והשכר לזה הוא "משמחי לב", מי שמקיים פקודי ה׳ ומקיימם בשמחת הלב זוכה לשמחת לב. "מצות ה׳ ברה", ברה מלשון "ברה כחמה". שהוא מקיימה בבהירות והיא מאירה לו דרכו בחיים, "מאירת עינים". "יראת ה׳ טהורה", האדם שמקיים את התורה, לומד אותה לדעת ולקיים בכל פרטיה ודקדוקיה, יראתו את ה׳ היא טהורה והיא "עומדת לעד". "משפטי ה׳ אמת", אפילו כשהאדם מרגיש על עצמו את משפטי ה׳, יודע הוא שהם אמת ואם אינו רואה את כל האמת לפעמים הוא מפני שהוא רואה רק את הקצה אבל כשזוכה לראותה יחד בהיקף גמור אז רואה שהם צדקו, "צדקו יחדיו". "הנחמדים מזהב ופז רב ומתוקים מדבש וגו׳"׳, ולכן נחמדים הם מכל מחמדי עולם ומתוקים מכל מתוק לחיך. "בשמרם עקב רב". ומסיים בהצהרה ותפילה, בהצהרה שהוא נזהר לקיימם כי יודע הוא שרק בשמרם יש ערך רב, ידיעה בלי קיום אינה שוה כלום. וחכמינו דורשים על "עקב" שהם מצוות שאדם דש בעקבו, שזאת אומרת שהוא מזלזל קצת בקיומם, וגם בהם הוא נזהר. אבל רואה גם דוד שיכול הוא גם להכשל בשגיאה, לכן מתפלל אם כי בידיעה לא יעובר ויעשה עבירה, אבל "מנסתרות נקני", שאינו מרגיש את העבירה, בזה מתפלל לחסדי ה׳ שהוא ית׳ ישמרהו מהם. וגם הרבה זדים ומצודות פרושות לרגלי האדם ועליהם מתפלל דוד שיציל אותו ה׳. "גם מזדים חשוך עבדך". ובאם יפול באדם, "אל ימשלו בי", שיוכל להתגבר עליהם, ובעזרת ה׳ יהיה - איתם - נקי מפשע רב. מענין שהוא קורא להם פשע ולא חטא, ללמדנו שהאדם היודע שיש מכשולים ואינו נזהר מהם ואם כי הוא עובר עבירות אלו מבלי דעת ומבלי כונה להרע, עצם העובדא שאינו נזהר מהם היא פשיעה רבה. וישמרנו ה׳ מהם: 
<h2>פרק כ׳.</h2>
למנצח מזמור לדוד "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", ומיד אחריה "ימלא ה׳ כל משאלותיך". לבבך כפול כידוע פרושו שני יצריך או ב׳ הצטרכויות, הרוחני והגשמי יתן ה׳ לך, את רצון שניהם וכל עצתך - השתדלותך ימלא. בכל מה שאתה עושה עצות ומשתדל עבור השגתם, ה׳ ימלא לך. ובפסוק השני משאלותיך - הם רצונות שעוד לא עשה עבורם השתדלות, הם עדיין במחשבה בגדר של הבטחת ה׳, "והי׳ טרם יקראו ואני אענה". (ישעי׳ סה.כד). ה׳ עושה רצון יראיו אפילו לפני שהם מבקשים או מתפללים עבור זה, שיודע רק את משאלותם. ואפשר שזאת היא הכונה בברכת החודש: "שימלאו משאלות לבנו לטובה." וכתוב לבנו - לב אחד, רק הטוב, והוא אצל ירא ה׳, ולפי פרוש זה, אפשר להגיד שבברכת החודש אנו מתפללים על הרבה דברים ועבורם אנו עושים עצות - משתדלים, במה שיש בידינו ואנו עושים לבד השתדלות ומה שאין ברשותנו אנו מתפללים לה׳ וגם זו השתדלות. אבל בסוף אנו מבקשים שבענינים הרוחניים שהוא בתחומו של יצר הטוב והם רק משאלות, ולא עשינו שום עצות להשיגם, ואם אפילו עדיין במצב "שליבא לפומיא לא גליא", גם על זה אנו מתפללים שימלאו משאלות לבנו לטובה. כה, ה. זכר רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה "זכר רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה" (תהלים כה.ה). אילו היינו פונים אל אדם היינו אומרים: שכח כל מה שכבר עשית למעני ועזור עתה כאילו לא עשית לי עדיין שום טובה. אולם בפנייתנו אל ה׳ הבקשה היא: זכור את רחמי האב ואת חסדיך שכבר גמלתנו בעת שעדיין לא הייתי מסוגל להכירם, כי מעולם המה. זכור כל מה שכבר עשית למעני וזכור אף כי אני עצמי איני זוכר, אלא עשה רחמיך וחסדיך, ומשום שאני מעשיך אל תאבדני. הן אהבת האם לבנה, הרחמים במשמעותה המילולית (מלשון רחם), הולכת וגוברת בה במידה שטיפוחו וטיפולו מרובה יותר, ובה במידה שהיא מחסירה מנפשה, מטובה, למען ילדה, כן תרבה אהבתה אליו. ככל שכבר הרבתה לעשות למענו - כן עוד תרבה לעשות. דעה זו ממלאת גם כל אדם טהור לבב בשאיפתו לעשות חסד עם זולתו. אין זה אלא ניצוץ מרחמי ה׳ וחסדי ה׳ המפעיל את המעיין המתגבר של אהבתו ורוב חסדו באופן כזה. פרק קמ״ו. ימלך ה׳ לעולם על הפסוק "ימלך ה׳ לעולם אלקיך ציון ... " ראיתי פעם ש"מלך" פרושו בהסכמת הנכנעים, ו"מושל" הוא בתקיפות אפילו כשלא רוצים לקבל מרות, כמו "מושל בחזקה." ואם כן מלכות ה׳ היא מלכות כל העולמים. כל העולמים מקבלים אותו וממליכים אותו עליהם. ועולם כולל הכל, כל הבריאה. דור משמעותה על בני אדם בני תמותה. לכן על הדורות ה׳ מושל אפילו כשאינם רוצים לקבל מרותו הוא מושל עליהם ועושה בהם כרצונו. "ימלוך ה׳ לעולם", זאת היא אמונתנו, שבסוף כלם יקבלו עליהם עול מלכות שמים. ואיך יגיעו להכרה זו? על ידי "אלקיך ציון." ציון כנוי לעם ישראל ולארץ ישראל, כאשר לכל העולם יתגלה ה׳ במידת דינו ביחס לבני ישראל ולארץ ישראל, ולכן עלינו ציון המאמינים שהוא ית׳ יריב ריבנו וידין את דיננו ורואים את ממשלת ה׳ בכל דור ודור, עלינו להללו, אפילו שמתגלה לפנינו רק בשתי אותיותיו וכסאו עדיין אינו שלם, ולהתפלל שנזכה לראות את מחיית עמלק סמל הרשע, שה׳ יהי׳ אחד ושמו אחד ולא יהי׳ צורך במדת המושל אלא ימלוך לעולם ועד. איוב בנוגע לספר איוב הייתי רוצה להעיר הערה אחת והיא ענין של השתתפות בצער חברו. רואים אנו חברים שהיו מסורים אחד לשני במידה כזו שגם מרחוק הרגישו בצער חברם ובאו לנחמו, אבל השטן שבא לקטרג על איוב התנקם על חבריו. רואים אנו שבסוף ה׳ מתגלה לאיוב ומוחל לו. ולחברים הוא אומר שחטאו, וצריכים להביא קרבן עולה ושילכו אל איוב שיתפלל עבורם. ורק אחרי שאיוב מתפלל עבורם הוא מוחל להם. רואים אנו מזה שאם אדם מתפרץ מרוב יסוריו, ה׳ לא מאשים אותו. וכל מי שמשתתף בצער חברו היא מדרגה גדולה עד מאד. "אל תפייס אדם בשעת כעסו", הזהירו אותנו החכמים. איוב מקבל את יסוריו ואומר בראשונה, "ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך". ואחרי שהוא כבר כלו מוכה שחין ואשתו אומרת אליו: "עדך מחזיק בתמתך ברך אלקים ומת" הוא עונה לה: "כדבר אחת הנבלות תדבר גם את הטוב נקבל מאת אלקים ואת הרע לא נקבל?" אבל כשבאו אליו חבריו הוא רצה מהם נחומים. הוא רצה שילמדו זכות עליו, ולאכזבתו הם מתוכחים אתו ומאשימים אותו לחוטא. את זה הוא כבר לא יכל לקבל וכלו מתפרץ. התורה מלמדנו את גודל הזכות של המתפלל בעד חברו. וכאן חבריו לא מתפללים עבורו אלא מתפלספים, ובכדי שלא תהיינה אצלם ספקות הם אפילו מוכנים להאשים את חברם בעוונות נסתרים. אברהם אבינו כששמע על מה שה׳ עומד לעשות לסדום הוא מתחנן "חלילה לך - השופט כל הארץ לא יעשה משפט". אף שהוא יחד עם זה אומר "הואלתי לדבר אל א׳ ואנכי עפר ואפר". לא מחמת גאוה הוא בא לטען צדק משופט כל הארץ. יודע הוא את ערכו וקורא את עצמו עפר ואפר, אבל איך יכל לשמוע על חרבן של ערים מבלי להתחנן ולבקש רחמים עליהם? משה רבנו יודע מראש ששליחותו לפרעה היא קשה ושה׳ יכביד את לבו ולא יתן לבני ישראל לעזב את מצרים עד שיקבל את כל המכות. בכל זאת כשרואה בצרת עמו ובגזרות המחודשות, צעקה מתפרצת מלבו ואומר "מאז באתי אל פרעה הורע לעם הזה", ולא מצאנו באף מקום שמשה חטא בזה. חבריו של איוב ראו בצערו ולא בקשו רחמים וזה הי׳ חטאם הגדול, שלולי תפלתו של איוב עבורם הי׳ ה׳ מענישם. נקודה שני׳ הייתי אומרת. כל זמן שאיוב חשב שיש לו חברים מסורים שיעמדו לו בשעת צערו לא שמע את קריאת ה׳ אליו. רק כשנוכח לדעת שהוא נשאר לבדו הוא מצא את הפתרון לכל ספקותיו. בתוך סערת לבו הוא שמע את קול ה׳ מדבר אליו ומצא את נחומו, והגיע אל האמת. רות א.א. ויהי בימי שפוט השופטים "ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ". תקופת השופטים, שהאריכה כמעט ארבע מאות שנה, שמשה כעין מעבר מהנהגת ה׳ עם ישראל ממצרים עד שהביאם לישראל ונחם ופרנסם בהנהגה נסית לגמרי, להנהגת תקופת המלכים בישראל שהיתה לפי מראית העין טבעית. בימי השופטים, אם כי בנ״י כבר חיו על אדמתם, הנהגת ה׳ אתם היתה עוד של הדרכה ותרגול עד שיהיו מסוגלים לבחור בדרך הטובה בבחירה עצמית ולא מפני פחד העונש המידי. ולכן בימי השופטים העונש בא מיד, וגם הסליחה באה מיד אחרי התשובה. כפי שכתוב בספר שופטים (ב.יא) "ויעשו בנ״י את הרע בעיני ה׳ וכו׳ ויחר אף ה׳ בישראל ויתנם ביד שוסים וישסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב". ועוד שם (ג.ט) "ויזעקו בני ישראל אל ה׳ ויקם ה׳ מושיע לבני ישראל". וכן בכל תקופת השופטים. עושים הרע - מענישם. חוזרים בתשובה ומתפללים - ה׳ מושיעם. העונש והישועה באים מיד כגמול למעשיהם. לא כן היתה הנהגת ה׳ עם בני ישראל בימי המלכים. ואף על פי שעוד היו נביאים שהוכיחו את המלכים ואת העם על דרכם הרעה ואיימו עליהם בעונשים, מידת הדין לא פגעה בחוטאים מיד, ועל כן המשיכו ללכת בדרכם הרעה, והעונש הגיע לדורות שאחריהם כשחטא אבותיהם בידיהם. ולכן הכתוב מדגיש במגילת רות שזה היה בימי שפט השופטים, שהנהגת ה׳ עם עמו היתה "רק למען דעת דורות בני ישראל" (שופטים ג.ב), "רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות הבאים מה החטא גורם" (רש״י). ולכן העונש והשכר בא מיד "למען דעת ולהתבונן מה החטא גורם": ולכן: "ויהי רעב בארץ". ומה החטא? סופו מלמד על תחילתו. החטא היה צרות עין. אלימלך שהיה פרנס הדור ואיש עשיר נכשל בנסיון הראשון, במקום להושיט עזרה לאחיו, לחזקם באמונה ולזרזם בתשובה, כשהיה רעב ללחם ולדבר ה׳, עוזב הוא את שבטו ואת עמו ואת ארצו ולוקח את אשתו ובניו ורכושו והולך לגור בשדה מואב ואינו שם על לבו את עונשם של מואב, שאסרה עליהם התורה מלבוא בקהל ה׳ על שלא קבלו את בני ישראל בלחם ובמים. ושמעו בודאי אנשי בית לחם את עונשם של אלימלך ובניו, כשם ששמעה נעמי בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם. אנשי בית לחם חוזרים בתשובה. בועז בן אחיו של אלימלך עומד בפרץ, גודר גדרים ועושה תקנות. בועז ובית דינו ראו כי בימיהם היו אנשים אשר בקשו להשכיח את שם ה׳ מפי ההמון, ולכן עמדו ותקנו שישאלו שלום בשם ה׳ כדי שיהיו רגילים בו (הסבר התורה תמימה על רות עפ״י המשנה ברכות נ״ד). ובתרגום על הכתוב: "כי שמעה בשדה מואב כי פקד וגו׳" - "אתבשרת בחקל מואב על פום מלאכא ארום דבר ה׳ ית עמיה בית ישראל למתן להון לחמא בגין זכותיה דאבצן נגידא ובצלותיה דצלי קדם ה׳, הוא בועז חסידא". "בימי שפט השופטים" - הרעב העונש על צרות עין בא מיד, והפקידה לתת להם לחם גם כן מיד בזכות התשובה והתפלה לה׳, הפרנס מלמד את בני ישראל לקרא בשם ה׳, "ה׳ עמכם". ולהתפלל "קדם ה׳". 
<h2>א, ו.</h2>
ותקם היא וכלותיה "ותקם היא וכלתיה וגו׳ כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו" (שם א.ו). מי שיש לו אזן לשמוע ולב להבין קם ובא ומצטרף לקהל ישראל לראות בהתרצות והתגלות ה׳ לעמו. וכן ביתרו. ועל ידי זה מובן לנו מה שאנו אומרים בתפלת נשמת: "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח (לראות ולהתבונן נפלאות ה׳ - עיון תפלה) וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנחנו מספיקים להודות לך וכו׳". בכל האברים הנזכרים יש תפקיד ושמוש בתפלה חוץ מן הרגלים, ויש לשאול איפה: מה יוסיפו לנו הרגלים, אפילו אם תהיינה קלות כאילות, להודות לה׳? והתירוץ, לפי ששמיעה אינה דומה לראיה, ולכן השמיעה צריכה לעורר את הרגלים להיות קלות כאילות לבוא ולראות את פקידת ה׳ לעמו. השומע צריך לבוא ולהשתתף יחד עם בנ״י בשירת ההודיה לה׳. וכן נתעוררו לעשות יתרו ורות וכל גרי הצדק בכל הדורות. אשרם ואשרי חלקם. בעבור שרגליהם היו קלות כאילות זכו לגדולות. ולא די בהתעוררות הראשונה ואח״כ לפנות עורף לחמותה ואחר לשוב אל עמה ואלוהיה. וגם לא כמעשי הגר: "ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה". שרה אמנו מקוה: "אולי אבנה ממנה", והנה אכזבה מרה. שפחה המקילה את גבירתה בעיניה מסוגלת רק לגדל בן פרא אדם אשר ידו בכל ויד כל בו. לא כן רות הצדקנית המלוה את נעמי חמותה ומצהירה: "כי רק המות יפריד ביני ובינך". השואלת ומבקשת רשות לכל צעד ושעל, המתבזה בכדי לפרנס את חמותה בכבוד. וגם בהנשאה לבעז אינה עוזבת אותה, היא הרה ויולדת בן, ונעמי לוקחת אותו ושמה בחיקה והשכנות אומרות: "יולד בן לנעמי", רות שמסתירה את עצמה, מבטלת היא את ישותה לגבי נעמי חמותה, לכן "ותקרנה לו עובד", שהיה צדיק ועובד ה׳. איזה הבדל בן ערפה לרות ובין הגר לרות. כולן בנות מלכים. כולן התעוררו וראו "כי פקד ה׳ את עמו" ולא אזרו כח לעמוד במדרגתם ולא נקלטו לעם ה׳. רק רות שדבקה בנעמי, בעמה ובאי, היא זכתה להתקבל בקהל ה׳ ולהיות אמה של מלכות. בהקרבה עצמית היא מסרה את בנה לנעמי וה׳ גמל לה כפל כפלים וזכתה לראות ארבעה דורות והמלך שלמה העמיד לה כסא ע״י כסא המלכות שלו. ותצא מן המקום "למה נאמר הרי כבר נאמר "ותשב משדה מואב", ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם, פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר. וכן ויצא (בראשית כח.י), "ויצא יעקב מבאר שבע." (רש״י שם). אם כי לכשנראה במבט שטחי דומים שני המקומות בדרש של רש״י, כשמדייקים יש הבדל עצום ביניהם. אצל יעקב רש״י מתאר גם את הצדיק בעיר. הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. מה שאין כן אצל נעמי. שמה לגמרי לא נזכר השפעתה של נעמי בהיותה במקומה. ועוד אצל יעקב מפרט אחד מהשבחים הוא "זיו" ואצל נעמי אין "זיו", ומוסיף "פנה שבחה של עיר". ונדמה לי שזו היא כונת רש״י: אצל יעקב מזכיר צדיק בעיר וכו׳, אם כי הרושם החזק נעשה בצאתו מן העיר ואז כולם מכירים מה חסר, בכל זאת גם בהיותו בעיר פעולתו נכרת. אחרת היא אצל הצדקת מכיון שכל כבודה בת מלך פנימה. השפעתה היא בהצנע לכת. לכן בהיותה בעיר אם כי היא משפיעה, בכל זאת השפעתה אינה נכרת כלל. רק כאשר היא עוזבת, ומהחסרון וההעדר רואים רק אז את פעולותיה לכשעבר. לכן ברש״י לרות מביא רק פנה זיוה וכו׳ ולא מזכיר כלל את הדרש "צדיק בעיר" או כמו המדרש "גדול שבעיר", וכן חסר גם אצל נעמי השבח של הוד. ליעקב שהוא מרכבה לשכינה היו לו קרני הוד כמו למשה רבינו. אבל נעמי אם כי היתה צדקת הוד לא הי׳ לה, לעומת זה מתאר אותה רש״י בשבח אחר: "פנה שבחה של עיר." הלא דורשים רבותינו למה נקרא שמה נעמי, "שמעשיה נעים ונעימים". יעקב שהי׳ עוד ברשות הוריו, הודו הי׳ נכר זיוו הי׳ ניכר הדרו הי׳ ניכר אבל מעשיו נכללו במעשי הוריו. וכשיצא מן העיר לא ראו את ההעדר כי הלא הבית נשאר ומעשי החסד של בית יצחק ורבקה במקומם היו. וכל מה שיעקב היה עושה במעשה חסד הם בטח השתדלו למלא שהנזקקים לביתם לא יסבלו. אבל כשנעמי הלכה משדה מואב שבחה של העיר הלך אתה והעדרה ניכר מיד. ולכן רש״י לא משוה את שניהם רק אומר שהשוה הוא רק שהמקום מרגיש ביציאתם ולא שהשפעת שניהם הי׳ דומה. לכן הוא אומר "וכן ותצא מן המקום." וברות הוא אומר: "וכן ויצא". א, כ. אל תקראנה לי נעמי "אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרא". היא הצדיקה עליה את הדין, שהיה באפשרותה לפרסם את מציאות ה׳ ודרכיו על ידי נועם הליכותיה אבל היא ומשפחתה חטאו ועכשיו היא מפרסמת את אמיתת דרכיו על ידי מצבה המר. ודבריה הם בגדר: אילו זכתה היה שמה "נעמי" מפרסם דרכי ה׳, ועכשיו שחטאו מרירות לבה מעידה על משפט ה׳ לעוברי רצונו. וזה מה שהיא אומרת להם, אני לא זכיתי להקרא "נעמי", קראנה לי "מרה", מרירות לבי ילמדכם לקח, כי אני עדות חיה שיש אדון בעולם, "וה׳ ענה בי" "העיד עלי" (מ״ר). ואפשר שהיא מתכונת במלה "מרא" לא למצבה המר כי אם ל"מרא" לאדון הכל, והמלה "לי" תשמש כאן במובן של בשבילי, עבורי, ובקשה מהן שיקראו, שיתפללו עבורה לה׳ שימחול לה על פשעיה. א, כא. יצא בי יד ה׳ "יצאה בי יד ה' .. , ריקם השיבני ה׳ ... ה׳ ענה בי". נעמי אפילו במר לבה אינה מרמזת על מדת הדין, ורואה בו את מדת החסד, כלומר מכירה היא בחטאה ואומרת שהוא רב מאד ורק במדת חסדו היא מתקיימת, וזה שהשאיר אותם בחיים, גם זה חסד. ואם כי היא באה ריקם אבל, "השיבני ה׳," ונתנה לה האפשרות עוד לתקן בחיים. "ה'", מדת החסד; אמנם "ענה בי", אבל הלא רות כלתה עומדת על צדה ומעידה ש״עמך עמי ואלקיך אלקי". האם אין בזה חסדי ה׳ ורחמיו המקבל שבים. ולכן מובן למה היא חוזרת ומשתמשת במלה "שדי" לתאר את ענשה: "המר שדי לי", "הרע שדי לי", כאלו מתפללת למי שאמר לעולמי די שיגיד גם ליסוריה די. 
<h2>ב, כא.</h2>
כי אמר אלי עם הנערים "ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין. ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו". "ותאמר רות המואביה - אלא בודאי מואביה היא זו, שהרי הוא אומר וכה תדבקון עם נערותי, והיא אמרה עם הנערים" (מ״ר). ואיך זה באמת עולה על הדעת שרות הצדקנית, שבועז ראה בה כל המדות הטובות, תגיד באמת "הנערים". אלא היא היתה כה כשרה וצנועה ולכן לא חשדה שנערי בועז יפגעו בה לרעה, ומה עוד שהלא בועז התרה בהם ואמר לה: "צויתי על הנערים לבלתי נגעך". ועוד כי לא פגע בהם אף אחד בדרך ואילו ערפה אחר שעזבה אותם התעללו בה מאה איש כמאמר חז״ל. וכדברי הכתוב: "כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך". ועוד זה בא ללמדנו דרך בחינוך. אם כי זה היה מוזר בעיני נעמי (עיין בתורה תמימה) היא לא התרעמה עליה אלא הציעה לה שיותר טוב כי תצא עם נערותיו: 
<h2>מגילת אסתר</h2>
למה לא הגידה את עמה עלה ברוחי למה צוה מדרכי את אסתר שלא תגיד את עמה ואת מולדתה? וחשבתי לבאר, עמה - זה פשוט שהיא בת ישראל. ומולדתה - שהיא ממשפחת שאול המלך. כידוע, כשהתחתן אחשורוש עם ושתי היה כונתו להראות שהוא יורש המלך הסבא של ושתי. אחר כך, לפי פירושו של מלבי״ם (נדמה לי) הוא חשב שהוא מספיק חזק ויכול למשול בזכות כחו עצמו. אבל חשבתי שגם כאן כשהביא את בגדי הכהן הגדול וכל כלי המקדש ועשה המשתה הגדול, וחכמינו ז״ל אומרים שאחרי שעברו שבעים שנה (לפי חשבונו) ולא נגאלו, שח״ו הקב״ה כבר שינה את דעתו ועכשיו הוא המושל ויכל לעשות כרצונו. אלו ידע שאסתר היא ממשפחת המלך הראשון בישראל היה זה גם כן מוסיף לו להקרא מלך ישראל. לכן צוה עליה מרדכי שלא תגיד את זה למלך, נוסף לכל אותם הנמוקים שפרטו חז״ל בנימוקו של מרדכי. למה גילה מרדכי את דברי בגתן ותרש יש לשאול כמה שאלות למה גילה מרדכי את דברי בגתן ותרש שרצו לשלח יד במלך אחשורוש. א) לכאורה הלא טוב הי׳ למרדכי ואסתר שיהרגו את אחשורוש ואז אסתר תוכל לשוב אל מרדכי. ב) איך לא פחדו מלהלשין על שני סריסי המלך החשובים, שומרי הסף? ומה יהי׳ אם יחזרו להם ממחשבתם ולא יעשו מה שחשבו לעשות, ולא ימצא הדבר נכון, ואז יהיו הם מרדכי ואסתר כמוציאי לעז על שרים חשובים וכלועגים למלך? ג) מדוע העביר מרדכי ידיעה זו לאסתר ולא גילה בעצמו למלך, הלא גם הוא ישב בשער המלך ויכול הי׳ לבקש להראות אל המלך ולספר למלך את דברי בגתן ותרש בעצמו? ד) ושאלה כללית ועקרית: כשאסתר צריכה ללכת אל המלך לבקש על עמה להציל אותם הולך משא ומתן בין אסתר ומרדכי ונראה כאילו אסתר מהססת בטכסיסי הדיפלומטי׳ שמרדכי מציע לפניה וטוענת: "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום". מה שאין כן בענין בגתן ותרש, כפי שנראה הכל נעשה באותו יום. מרדכי ספר לאסתר ואסתר ספרה למלך, ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על עץ. האם לא עלה על דעתם שמן השמים מסייעין להם לשחרר את אסתר ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואסתר אינה צריכה אפילו לסכן את עצמה כמו שעשתה יהודית עם שר הצבא הולופרנס, יהודית הרגה את הולופרנס, והיא אסתר לא צריכה לעשות דבר רק "בשב ואל תעשה" יכול לצמוח לה הישועה ?. אלא צריך לומר שגם בזה הי׳ נסיון למרדכי ואסתר, האם ידאגו רק לטובת עצמם או טובתו של עם ישראל שהיו משועבדים למלך אחשורוש. לתרץ קושיות אלו, עלינו לחזור לתחילת הענין, כשאסתר לוקחה לבית הנשים. והגמרא על הכתוב: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים" - "אמר אפשר לצדקת זאת שתנשא לערל, אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל ועתידים להנצל על ידה" (מ״ר שם). מרדכי שידע והעריך את צדקותה של אסתר לא חשש שלקיחת אסתר לבית הנשים הוא עונש אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל, ועל ידה צריך לבוא הישועה. לכן מסר מרדכי לאסתר על מחשבת בגתן ותרש ושהיא, אסתר, תהי׳ המצלת את חיי המלך, ושאחשורוש יהי׳ אסיר תודה לאסתר על שהצילה את. חייו, ובעת הצורך יהי׳ זה לה לזכותה. ואסתר גם היא היתה מוכנה להקריב את עצמה לטובת העם, אלא בענוותה חשבה שלא היא תהי׳ המצלת אלא המסייעת למרדכי, סוף סוף גילתה ההשגחה למרדכי את מחשבות בגתן ותרש ולא לה, לכן היא רק המקשרת את מרדכי עם המלך, ולכן ספרה את הדבר לאחשורוש בשם מרדכי. שאחשורוש יהי׳ אסיר תודה למדרכי על שהציל את חייו וירשם זה לזכותו. ושניהם יחד ראו את עצמם כשלוחים מההשגחה העליונה, לרומם את כבוד עמם משפלותו תחת יד אחשורוש. הלא סוף סוף לב שרים ומלכים ביד ה׳. ואחשורוש הוא רק הפועל את רצון ה׳ הן לשבט והן לחסד. וזה שבגתן ותרש לא חשו לדבר בנוכחותו של מרדכי, ושאסתר נתבקשב בו ביום אל המלך היו להם כ"אותות ברורות" לשליחותם העליונה. ועל הקושי׳ השני׳ למה לא פחדו מלספר למלך על מחשבת בגתן ותרש הלא סוף סוף זה הי׳ רצון ולא פעולה, ומה יהי׳ אם יחזרו בדעתם ולא יעשו את הפעולה? מרדכי ואסתר שהיו שניהם חכמים וידעו את התורה, כל מעשיהם ופעלותיהם מכוונים לפי פסק ההלכה. וההלכה פוסקת שלבני ישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ומחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, ואצל העכו״ם בדיוק ההפך: מחשבה טובה ונאנס בעל המחשבה ולא קיים את מחשבתו הטובה אינה מצטרפת למעשה ולא מקבל שכר ואם העכו״ם חשב מחשבה רעה ונאנס ולא הוציא את מחשבתו הרעה לפועל, מדת הדין מחייבת אותו כאילו עשה מעשה, מחשבה רעה מצטרפת למעשה אצל עכו״ם. וטעם הדבר הוא שחזקה על בעל המחשבה הרעה אצל עכו״ם שיבצע את מחשבתו אם רק לא יפריעו לו מן השמים ויקלקלו לו את מחשבתו הרעה. ולכן לא הי׳ ספק אצל מרדכי ואסתר שבגתן ותרש יבצעו את מחשבתם הרעה, מכיון שאמרו "לשלח יד" והיא לרעה, חזקה שישלחו את ידם. עכו״ם האומר לעשות טובה או מצוה עד שעושה אותה הוא מוכן להתחרט ולכן לא מקבל שכר על המחשבה. לכן הוא עומד בחזקתו לרעה בין במחשבה טובה בין ברעה. (והיהודי תמיד בחזקת מצוה. אם אמר לעשות מצוה הוא בטח יעשנה רק אם לא יהי׳ אנוס ולכן מקבל שכר גם על המחשבה. אבל לרעה אם אמר לעשות עבירה או רעה עד שיעשנה הוא עומד להתחרט הרבה פעמים ולשוב בתשובה, לכן לא מענישים אותו על מחשבה.) ואם כן כל הקושיות מתורצות מלבד זו מדוע אסתר לא עשתה כמעשה יהודית, וגם בזה למדונו לקח גדול, שכשם שאין המצבים שוים כך הפעולות שונות. בתקופת יהודית ישראל היו על אדמתם ואם כי היו מוקפים שונאים מבית ומבחוץ והיכל ה׳ טמאו אבל עדיין הוא עומד על מכונו ובעזרת ה׳ ומסירת נפשם של הנאמנים לה׳ וקדושתו של עם ישראל אפשר לטהרו ולחנכו מחדש. יש צבא שנלחם בגבורה עלאית על קדושת וטהרת העם והארץ, השונא מתקיף מבחוץ. על ידי גבורתה של יהודית החותכת את ראש הולופרניס ונמלטת בחשאי עם "ראש" שר הצבא ובבואה לפנים החומה אל מחנה ישראל היהודים רואים את ישועת ה׳ ביד יהודית ומלא בטחון וגבורה הם מוקיעים את ראשו על החומה, ואנשי החיל בראותם כי מת גבורם וינוסו, והיהודים רודפים אחריהם ומכים בהם מכה רבה ושוללים את שללם. גבורת יהודית בהריגת שר הצבא מוכתרת בישועת ישראל מיד צר ואויב. אחרת לגמרי מצב בני ישראל בימי אחשורוש, המולך בחזקה על מאה ועשרים מדינה ובכל אחת מהם נמצאים יהודים שהוגלו. וגם ארץ ישראל עצמה הרוסה בחורבנה והתקוה לבנות את חורבות ירושלים אוכזבה בגזירותיו של אחשורוש. אפילו אחרי מפלת המן, בניו ורבים מאויביהם ושונאיהם, חז״ל מגדירים התקופה ההיא: "אכתי עבדי אחשורוש אנן". (עדיין עבדי אחשורוש אנחנו). עם כל הכבוד וכל הישועה אכתי עבדי אחשורוש אנן. אפשר לתאר מה הי׳ המצב לפני כן, שרשע אחד כמו המן יכול הי׳ להוציא גזירה על אבדון של כל ישראל חלילה. מותו של אחשורוש לא הי׳ גואל את העם אלא להיפך מעמידו בסכנה עוד יותר גדולה חלילה. כי שונאי ישראל היו אחר כך מעלילים שהיהודים הם שהרעילו את המלך, ומתנפלים כחיות טורפות על היהודים. ולכן דוקא בהצלת אחשורוש היתה תקוה שיצמח מזה הצלה ליהודים. שיוכח אחשורוש שהיהודים נאמנים לו והשונאים הם דוקא סריסיו הפנמיים, שומריו, שומרי הסף. 
לך כנוס את כל היהודים מכיון שמגילת אסתר כלה נכתבה ברמז יש לעיין בכל מלה ומלה וללמד את לקחה. ויש לשאל למה אסתר מבקשת את מרדכי "לך כנס את כל היהודים בשושן וצומו עלי". הלא כתוב קודם "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד ושק ואפר יצע לרבים," והלא כתוב שגם מרדכי יצא בשק ואפר בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. ובטח כל היהודים אשר בשושן בראותם את מרדכי גם הם קרעו את בגדיהם והתחילו כלם בצום, ואם כן בצום עצמו לא חדשה אסתר שום דבר כי הלא הם היו בעצם הצום. אלא צריכים לדייק שמה שהיא דורשת מהם שהם ישכחו את צרתם ואת גזרתם ויצומו עליה "צומו עלי". כאילו להם לא אירע דבר רק שאסתר עכשיו בסכנה. והיא למדה אותם שיש רק דרך אחת לישועת ה׳. המתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. וצריכים לדעת שאי אפשר לרמות את היודע מחשבות. ואם חז״ל למדונו הכלל הזה ענינו הוא שהמתפלל צריך ממש להתפשט מעניניו ולשכח את צרכיו וצרותיו הוא ויחשוב רק על חברו שהוא בצרה ואילו למתפלל לא חסר כלום. ואם אדם יכול להגיע למדרגה זו ראוי הוא להיות נענה תחילה. וזה שאמרה למרדכי "לך כנס את כל היהודים אשר בשושן וצומו עלי", כי אני עכשיו על ידי לכתי למלך בלי הזמנה מסכנת את חיי, ויצומו עלי "וגם אני ונערותי אצום כן." היא לא אומרת גם אני ונערותי נצום כן. אלא אמרה אצום כן. והתכונה שגם היא תשתדל רק לחשוב על הזולת ולא על עצמה. כלומר שכל היהודים הנמצמאים בשושן וגם נערותיה יצומו עליה והיא עצמה תעשה גם ככה, גם היא תצום, אבל צום שלה יהי׳ על אותו אופן שגם היא תשכח את סכנתה ותדאג רק להם, כי הלא היא עושה דבר שלא כדת ומתחייבת בנפשה ומפקירה את עצמה "כאשר אבדתי אבדתי", לא רק את חייה היא מפקירה כי גם את נפשה, כי עד כאן הלכה אל אחשורוש באונס, ועכשיו הולכת ברצונה. ועושה את זה רק בגדר "מחני נא מספרך", יודעת היא את הדין ואת ענשו והולכת רק לעשות המאמץ היחידי שמצוה עליה מרדכי בכדי להציל את עמה. גם היא תצום אבל צומה הוא לא באותו ענין אלא באותה צורה, הם צמים עליה והיא עליהם. וזהו גם אני אצום כן, אעשה כמוכם. מפקירה אני את חיי ודואגת רק לכם ומתפללת עבורכם. ואם כולנו נעשה כן בזה אבוא אל המלך, רק הַ"ובכן" הזה יביאינו אל מלך מלכי המלכים לפעול הישועה. ולפי זה אפשר גם להבין את ההוספה בתפילת ראש השנה "ובכן תן פחדך", "ובכן תן כבוד", "ובכן צדיקים יראו וישמחו". שחכמינו ז״ל יסדוהו על זה שאמרה אסתר: "ובכן אבוא אל המלך". שהתכונה למלך מלכי המלכים, שבידו לב שרים ויועצים. כי ב-"ובכן" הזה מתגלה סגולת ישראל שקבלוהו מאביהם אברהם שהי׳ הראשון להתפלל לזולת. ומזה גם מובן מה שכתוב אחר כך "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר". כל הזמן הוא המצַוה מדבר אליה בתקיפות. "אל תדמי בנפשך וכו׳". ולפי זה גם כתוב: "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו". ופתאם הוא נעשה התלמיד ואסתר המורה. כי דבר הלכה הי׳ כאן והאומר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ודייק מרדכי להגיד בשם אומרו "ויעבר בכל העיר ויעש ככל אשר צותה". אמר ליהודים בשושן את צווי אסתר ובזכות שניהם זכינו לישועה. 
<h2>ז,ח.</h2>
והמלך שב מגינת הביתן "והמלך שב מגנת הביתן". אומרת הגמרא (מגילה טז.): "מקיש שיבה לקימה, מה קימה בחימה אף שיבה בחימה. דאזל ואשכח למלאכי השרת דאדמו לי׳ כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתנא, ואמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה, דפקדינן המן". (שהלך ומצא מלאכי השרת שנדמו לו כאנשים ועקרו עצי פרדסו, ואמר להם, מה אתם עושים? אמרו לו, כך ציוונו המן.) יש לשאול, איך אמרו המלאכים לאחשורוש שהמן פקד עליהם לעקור את האילנות? הלא הם באו בשליחות מלכו של עולם! וגם מלאכים נזהרים על שקר. אפשר לתרץ קושיא זו בשני אופנים. א) עקירת העצים על ידי מלאכי השרת היתה העונש לאחשורוש על שהרשה להמן לגזור גזרה על ישראל שהם כרם ה׳ (ישעיהו ה.ז). הם מבקשים לעקור את אילני דבוסתנא של מלכו של עולם, מדה כנגד מדה, ה׳ משלם לו גמולו בעקירת אילני דבוסתנא של אחשורוש מלך אביון. ומי הוא הגורם לעונש זה? פקודת המן! כפי שמסביר הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ה׳ הלכה ג׳: "והוא שירמיהו אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר, אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא - נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו". ולפי זה, מי הוא הפוקד לעקירת האילנות? המן! ב) שהקב״ה רמז כאן לאחשורוש שהמן בגזרתו על היהודים פוקד לעקור את אילני המלך כי האדם נמשל לעץ השדה. וגם במלכות אחשורות בני ישראל הם האילנות המעטרים את גנו ומלכותו. חגים ראש השנה הפטרה יום א׳ דר״ה "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה." חז״ל אמרו שפנינה לשם שמים נתכוונה, כשהרגיזה את חנה כונתה הית׳ שחנה תתפלל מרוב צער. ואם כן למה לפנינה בא העונש כאשר חנה התחילה ללדת, כמו שכתוב בילקוט שמעוני, כשהית׳ חנה יולדת בן אחד פנינה קוברת שני בנים. והשאלה מדוע בא העונש על פנינה אחר שחנה התחילה ללדת, ולא כשפנינה צערה את חנה והרגיזה אותה עד לדמעות. אלא בראשונה פנינה לשם שמים נתכונה. אבל כמו שבעלי מוסר אומרים שתנועה חצונית מעוררת את הפנימית. ואם כי התחילה במעשיה ודבוריה בכדי לעורר את חנה לתפילה, אבל המעשה הרע והדברים הרעים השפיעו על פנינה גם על כונתה. ומתי בא לידי גילוי? כשחנה התחילה ללדת, פנינה התחילה להצטער ולא שמחה בשמחת חנה, אלא להפך הצטערה ואז בא העונש על הצער שגרמה לחנה. עד שבסוף גם פנינה הכירה בחטאה ובקשה סליחה ומחילה מחנה כשהיא היתה בהריון החמישי, ושתתפלל עבור שני הבנים האחרונים של פנינה שישארו בחיים. ויש אומרים שמחילתה ותפילתה של חנה פעלו ששני הבנים האחרונים של פנינה אחרי שקברה ח' בנים שהם נשארו בחיים ונקראים על שם חנה. במזמור שיר ליום השבת, תהלים צב: "ותבט עֵינִי בשורי" (עיני לשון יחיד) לקיים מה שנאמר: "בנפול אויבך אל תשמח". לכן מביט בעיין אחת להכניע את רגש השמחה אבל "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני", בשתי אזניו. כששומע ששונאי ישראל מתקוממים יחד להרע לישראל את זה צריך לשמוע בשתי אוזניו בכדי להודות לה׳ על חסדיו אתנו ולהתפלל שיתפרדו כל פועלי און. חזרת הש״ץ של מוסף ליום כפור ההקדמה לתפילה "וכל מאמינים" ב״אין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר, חוק ומשפט וצדקנו במשפט, המלך המשפט", אין אנו מבקשים כאן חסד אלא משפט, ולכן קשה הראשה. מה אנו אומרים כאשר אין לנו אפילו מליץ שיגיד את ישרנו, והקטגור עומד ומקטרג שפשענו. אז אנו מבקשים את ה׳ שהוא ית׳ ישתיק את מקטרגנו, במה? "תגיד ליעקב דבר," ה-"ל" משמש גם במשמעות "עַל", או "אודות", ופרושו כאן יהי׳ שה׳ ית׳ יגיד ל"מגיד הפשע" (אודות) יעקב דבר (שישתיק את הקטגור). ומהו שיש ליעקב חק ומשפט, רק הם מכל משפחות האדמה קבלו על עצמם את חוקי ה׳ ומשפטיו, ואם אין להם אפילו מליץ יושר "דבר" זה יספיק למלך המשפט לצדקם במשפט. ועוד שהרהורי האדם ומחשבותיו גלויים רק "לא׳ האמונה הבוחן ובודק גנזי נסתרות". גם הקטגור וגם הסנגור רואים רק את המעשים אבל אינם יודעים את המחשבות, ומה שנראה להם כפשע או אפילו חטא יכול להיות רצוי להי ולמצוה יחשב, כי הכונה היתה לשם שמים. ויש אצלינו מושג של עבירה לשם שמים. ולכן אנו מפרטים כל המאמינים שהם כלם דברים שבלב. ובזכות שאנו מאמינים בני מאמינים אנו מתפללים לה׳ שהוא ית׳ יצדקנו במשפט בגדר "שבטי קה עדות לישראל". (רש״י בפ׳ פנחס). לפי שהיו האומות מבזין אותם וכו׳ לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם. והסברתי למה בפקודים בפ׳ פנחס הוסיף י׳ בסוף השם וה׳ בהתחלתו ולא בפקודים הראשונים. כי לפני כן גם האומות לא העיזו לבזות את בני ישראל. רק אחרי שחטאו עם בנות מדין אז גם התחילו לבזות אותם למפרע. ולכן היו זקוקים לעדות ה׳ שהמצרים לא שלטו באמותיהם. וגם ביום הדין בכל שנה ושנה אנו מבקשים שהמלך המשפט יצדקנו במשפט. ובכל אותיות הא׳ -ב׳ אנו מפרטים את כל האמונה שלנו במלך המשפט שהוא תמים פעלו. ומצד המשפט יצדיקנו. ואין הכל מאמינים אוסף של פרטים מיוחדים אלא המשך ותוצאה של האמונה הקודמת. אחרי שאנו מבררים לנו אמונה אחת ממנה אנו עולים לאמונה יותר נעלה עד האמונה שהוא תמים פעלו. ולא אפרטם הפעם - רק אחת. "וכל מאמינים שהוא עונה לחש הפותח שער לדופקי בתשובה". דפיקה אינה בטוי של לחש, דפיקה נשמעת. ואיך זה קשור עם האמונה של עונה לחש? ונראה לי שהדפיקה כאן אינה אל שער ה׳, אלא הדפיקה היא בלב האדם עצמו. עוד לא הגיע לתשובה ממש אלא לבו מתחיל לדפוק לו בהרהורי חרטה. ואולי הדפיקות עדיין כה חלשות שרק מי שעונה לחש שומע אותם ופותח שער להקיל עליהם התשובה. 
<h2>שלש רגלים</h2>
דברי קהלת - בן דוד - מלך בירושלים בג׳ דרכים יכל האדם להגיע להכרת ה׳ ודעת דרכיו: א) על ידי חכמה. ב) על ידי למוד התורה או מסורת אבות. ג) על ידי התבוננות. א) על ידי חכמה כאמור אצל אברהם, שנעשו שתי כליותיו כשני מעינות ומהם למד חכמה. ב) על ידי חנוך אבות ומסורת בית דתי, שראה הנהגת אבותיו בקודש ומהם למד איך להתנהג. ג) על ידי נסיון החיים ומאורעות שקרו לו שהשפיעו עליו לראות אצבע אלקים וגודל ידו. כידוע מקרים רבים של אנשים ששבו ממערכות המלחמה וברגע של סכנה לפתע נפקחו עיניהם להכיר את בוראם. אצל שלמה התחברו כל אלה יחד. שהי׳ קהלת ופירש״י ע״ש שקיהל ואגר חכמות הרבה. ושהי׳ בן דוד וקבל חנוך אבות ושהי׳ מלך בירושלים מ׳ שנה ולמד מנסיונותיו הגדולים ומכל אלה הגיע למסקנת "סוף דבר הכל נשמע וגו׳". ג׳ הרגלים מיצגים שלשה כחות אלה. עם ישראל הגיע להכרת אמונתו על ידי כלם. שבועות - זמן מתן תורתנו, שממנה למדנו והיא החכמה. פסח - זמן חרותנו, מזכירנו גלותנו במצרים שלא היתה לנו תורה עדיין והתקיימנו על ידי מסורת אבות, שלא שינו שמם לשונם ומלבושיהם. סוכות - זכר הנדודים מגוי אל גוי ובהם ראינו יד ה׳ הסוככת עלינו. וכל הרגלים לפיכך מתאחדים להרמוני׳ של לימוד דעת ה׳ ודרכיו לעם קדושיו. 
<h2>ט״ו בשבט</h2>
פירות ט״ו בשבט בגולה (ראש השנה א׳ משנה א׳) "ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ר״ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ר״ה למעשר בהמה וכו׳. באחד בשבט ר״ה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו". וכתב המרדכי (ר״ה פא) "אין מתענים בט״ו בשבט אפילו חל ביום ב׳ או ה׳ ואין אומרים בו תחנון, ולא במנחה שלפניו. ואם חל בשבת אין אומרים אב הרחמים בשחרית ולא צדקתך צדק במנחה, ואין מזכירים בו נשמות." ואין מתענין בו אפילו חתן ביום חופתו. נוהגים לאכול כמה פירות של אילנות, ובמיוחד פירות שגדלו בארץ ישראל. אנשי מעשה טועמים ט״ו מיני פירות. נמסר שהשל״ה הקדוש השתדל לטעום משלשים מיני פירות. טקס גדול עורכים הספרדים שמבלים כל הלילה בביהכ״נ בתפלות ותשבחות לפי "תקון" מיוחד ליום זה. כן אוכלים שם כל מיני פירות. פרי ופרי ותפלתו. נשאלת השאלה, למה החשיבו את יום ט״ו בשבט ר״ה לאילנות וחגגו אותו דורי דורות, ואילו ראש השנה למעשר בהמה לא נפרט כלל רק לעניני ההלכה. הלא לכאורה לשניהם יש רק ערך הלכתי. ועוד מדוע נשמרו מנהגים אלו אצל היהודים בכל ארצות פזוריהם? ובתנאים הקשים ביותר כשהתאבקו על קיומם ט״ו בשבט הכניס אורה ושמחה בחייהם הגלותיים. תשובה לשאלה א׳ אפשר אולי למצא במעשה בראשית. (בראשית א.יא - יג) "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי וכו׳. ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי". וגם הבהמה נבראה לפני האדם. אולם בבראשית ב.ד- ה "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וכו׳. וכל שיח השדה טרם יהי׳ בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". (רש״י שם) "כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהן וירדו וצמחו האילנות והדשאים." לומדים אנו מזה כי בורא העולם הניח לו לאדם מקום להתגדר בו. תלה צמיחת האילנות והדשאים בתפלת האדם לגשמים. למרות שנבראו שלשה ימים לפני בריאת האדם "לא יצאו אלא על פתח קרקע ועמדו עד יום ששי". (דברי רש״י שם) האילנות והדשאים הזדקקו לתפלתו של אדם. מה שאין כן בבריאת הבהמה. לא מוצאים שום השתתפות של האדם לטובתה של הבהמה בבריאתה. ומכאן החשיבות המיוחדת מצד ישראל לראש השנה לאילנות, להתפלל בטובתם ולתת שבח והודאה על צמיחתם. ומה ששייך לשאלה ב׳ אפשר אולי למצא את התשובה בנבואת יחזקאל (לו.ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". ובגמרא (מגילה יז:) מביא פסוק זה לתת טעם למה קבעו ברכת קבוץ גליות לאחר ברכת השנים. כלומר כאשר הרי ישראל יתנו ענפיהם וישאו את פרים למי? לישראל. מתי? כשיקבצו מהגלויות. ועוד כי קרבו לבוא כלומר הם ענפי האילנות ופרים על הרי ישראל הם מבשרי הגאולה לישראל. ואולי הבטחה זו נרמזה גם בפרשה שניה של שמע: "וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהי׳ מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וכו׳". וחרה אף - היא רוגז, דין. וה׳ הוא מדת הרחמים. איזו רחמים היא באבדתם מעל הארץ הטובה? אלא גם במידת הדין מצרף הקב״ה לנו מדת הרחמים שיעצר את השמים ולא יהי׳ מטר והאדמה לא תתן את יבולה למי? לכובשים, לאלה שהגלו את בני ישראל מארצם ורצו להתישב בה. הארץ תשאר שממה וחרבה, סגורה ומסוגרת, ולא תוציא את פרי׳. ואנו עדי ראי׳ לזה. כמעט אלפיים שנה לא הצליחו עמי הארץ להתישב בה וחכתה לשובם של בני ישראל לקבוץ גליות. ומכאן הגעגועים של אבותינו במשך דורי דורות בט״ו בשבט ראש השנה לאילנות. וברכת שהחיינו על פירות ישראל הביעו את אמונתם בנבואת יחזקאל "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל". ולשמחה זו מה היא עושה, כי היא מבשרת הגאולה-"כי קרבו לבוא". ואם כן מבינים אנו יפה למה דוקא בשנות גלותינו ובכל מקומות פזורינו מצאנו ניחומים בט״ו בשבט. בכל שנה ושנה לפריה חכינו, ולה התפללנו וקוינו, שתהי׳ לנו מבשרת הגאולה. פורים פ׳ זכור חרם ספרד בהעתקי את מאמר בעלי זצ״ל על פ׳ זכור ומזכיר החרם שלא לשוב לספרד, התעוררתי למה על ספרד הכריזו חרם ולא על הארצות האחרות שגורשנו מהם. על שני ארצות הוזהרנו שלא לחזור. בתורה שלא לחזור למצרים ומדברי רבותינו שלא לחזור לספרד. לא גזרו על בבל, יון, פרס בימי התנאים והאמוראים, ולא על יתר ארצות אירופה שגורשנו מהם וסבלנו בהם ענויים ושחיטות רבים. אפשר לתרץ שאילו גזרו על כלם לא הי׳ נשאר כמעט בכל העולם ארץ שהיינו יכולים לשים עליה את כף רגלנו כי כלם כרובם ספוגים בדם אחינו ב״י, ואין גוזרים על הצבור אלא בדבר שיכל לעמוד בו, ולכן בחרו בשנים הראשונים להראות לכל העולם שעם גרוש היהודים נחרבה גם ארצם. ותהי׳ הזהרה לכלם. ועוד שגם במצרים וגם בספרד היו תקופות של זהב לעם ישראל. עמדו בראש השלטון "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו". והיתה סכנה שחיש מהר ישכחו את הסבל שסבלו, את הילדים שזרקו חיים ביאור, ואת דם הילדים שהשתמש בהם המלך להתרפא מהצרעת שלו. הילדים ששמו בתוך חומות הבנינים שלהם. הכל ישכח וישובו למצרים. ועלה ברוחי לבאר למה בדור המדבר כל הזמן טענו "נתנה ראש ונשובה למצרים", למה צריכים הם "ראש" ובלי ראש למה אינם יכולים לשוב. אלא ממליצי החזרה למקום צאתם טענו שמה שסבלו הי׳ כי לא היו מאוחדים. באמת מלאו את הארץ אבל כל אחד דאג לעצמו ולא הי׳ ראש שידאג לכלם. הלא מזמן שבא משה בטל באמת פרעה את השעבוד (ולא רצו להודות כי הצליח רק כי ה׳ שלחו). ימנו להם ראש, אם משה לא ירצה ימצאו אחר במקומו, ומאורגנים ישובו ושוב יקחו את הממשלה בידם. ולולי החרם גם בספרד אחרי שהיתה בחורבנה היו הרבה מהיהודים חושבים שכדאי לשוב אליה ולבנותה מחדש. ועכשיו אחרי הנסיון המר ידעו איך להגן על עצמם. ולכן הכריזו חכמינו ז״ל חרם מלשוב אליה. פסח בענין השעורים בכזיתי מצה ומרור בזמן האחרון היתה התעוררות רבה בין הרביים והתלמידים בנוגע לקיום מצות אכילת מצה ומרור. הדפיסו והעתיקו לפי פסקו של הרה״ג ר׳ משה פיינשטיין זצוק״ל ובה המידות של הכזית של מצה ומרור. והקהל התחיל גם הוא להתעניין בזה, כי התלמידים באו הביתה בדרישות על שעורים חדשים, והתחילו לשאול שאלות. וגם תלמידותי העמידו את השאלה לפני, מה הוא כל הענין ומהו החדוש בשעורים? וזו עוררה בלבי המחשבה והשאלה גם יחד, למה זה עכשיו באה התעוררות ב"שעורים" ומה עשו אבותינו לפנינו? ועלה ברוחי שאולי מן השמים עוררו אותנו שעל ידי דיוננו בגודל השעורים ובכונתנו לקיים את מצוות ה׳ בהדורם יתעורר גם למעלה דיון ב"שעורים" לזכותנו ולטובתנו. כידוע, מעשינו הטובים מעוררים את רחמי ה׳ עלינו, מידה כנגד מידה, יהי רצון שכשם שבני ישראל התעוררו להקפיד על שעורי המצה והמרור והגדילו את השעור כך יגדילו השעורים את רחמי ה׳ על שארית עמו וגם מדת הדין תדון על שעוריה כמה לחם עוני ומרור מוטל עוד על בני ישראל, כמה צרות עליהם עוד לסבול? אולי נתקיים עליהם כבר השעור וראויים הם כבר לגאולה וישועה. ואם ח״ו נמצא עוד חסרים אז יהי רצון שכזיתי המצה והמרור שקיימו על עצמם בני ישראל בכונה להדור מצוה יצטרף לשעור של מעלה שפסק עלינו אבינו ומלכנו שבשמים ויגאלנו במהרה בימינו. ונזכרתי שבקום מדינת ישראל נתפרסם על ידי תלמידיו של "החזון איש" שעור מוגדל לרביעית היין לקדוש. והתחילו לחזור אחרי כוסות יותר גדולים. ואם שלא שמעתי לקשר בין רביעית היין המוגדלת שקדשו עליה בני ישראל לישועת ה׳ לעמו ולארצו הקדושה, כשאנו מסתכלים בקורות עמנו וארצנו רואים גם אנו שכוס הישועה גם היא גדלה והרחיב ה׳ לנו את גבולנו. ואין בלבי ספק שהיתה השפעה רבה לפסקו של החזון איש זצ״ל, וכוסו המוגדל הגדיל את קדושתו של עם ישראל, והוסיף כח בכוס הישועות של מעלה. כן יהי רצון! תפילה תורה צוה לנו משה זוהי ירושתנו הלאומית וידיעה זו צריך להשריש בלב הבן, ואז״ל (סוכה מב) "תינוק היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה? תורה ציוה לנו משה". וכי מה אפשר ללמד תינוק היודע לדבר? ידיעה זו שזאת היא ירושתו ואליה הוא צריך לשאף, ואז״ל עוד (פסחים צא) "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר "תורה ציוה לנו וגו׳". לכל בן ישראל יש תביעה שיהי׳ לו חלק בתורה, בלימודה ובשמירתה והמונע ממנו זה גזלן הוא! אם אין אנו מספקים לילדנו האפשרות ללמד תורה הרי אנו גוזלים מהם נחלתם. וברוח זו אנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמים בנכונות לקבל ירושתנו מהם ולהחזיקה באהבה ובהערצה. בפסוקי דזמרה ביום הזכרון של הורי ומורי הקדושים הי״ד "ותרא את עני אבותינו במצרים וכו׳ ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם". ובפרשת בא על הפסוק: "ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור וכו׳ עד בכור השבי אשר בבית הבור" אומר רש״י: "שהיו שמחין לאידם". וגם בזמנינו אנו כשהנאצים ימ״ש וזכרם התעללו בנו ושתפו ברצח והשמדה גם את עם ארצו וחלק גדול מתושבי ארופה, יש רבים מהרוצחים שמשתדלים להצטדק שהיו מוכרחים למעשה הרצח וכל פשעם כי היו מצווים על זה מהיטלר ימ״ש וזכרו. ובאמת כי כולם אחראים ברציחות וכמו כן כן עתה אנו מתפללים ליודע מחשבות (ועלילות מצעדי גבר!) "כי אתה ידעת כי הזידו עלינו", כמו שאנו מעידים שבמצרים וברדפם אחרי ישראל אל הים כולם גם עבדי פרעה וגם כל העם רדפו אחרי ישראל כי הזידו עליהם, ובצדק בא עליהם העונש. כן נזכה גם אנו להבטחת ה׳ ביד נביאנו "כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות". ובימינו אנו נזכה ונראה את נקמת ה׳ מאויבינו עבור דמם של קדושינו מכל הדורות עד ימינו אנו.
<h2>תפילה</h2>
<b>יוצר אור ובורא חשך.</b> הסברתי לתלמידות שלי ביוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, שמסדרי התפילה שינו מנבואת ישעי׳ לפרש "בורא רע" - ל"בורא את הכל" מפני לישנא מעלי׳. ואמרתי להם שלכרש הפרסי, אם כי הי׳ מלך כשר הי׳ צורך להשיבו מדרך תועים שלא יאמין כמו הפרסים שיש ב׳ רשויות ח״ו, ממשלת הטוב והאור וממשלת הרע והחושך, אלא ה׳ שהוא יוצר האור הוא גם בורא את הרע. אבל לנו עם ישראל שיודעים כבר שה׳ הוא היוצר אור ובורא חושך לנו אפשר כבר להודיע רעיון יותר נשגב. שהוא בורא את הכל, והכל הוא לצורך הבריאה גם הטוב וגם הרע. בפעולת שניהם יוצא דבר שלם ומתוקן. אבל הוספתי שגם אמנם יש רע לגויים כי ה׳ משלם שכרם ואחר שמתמלא סאתם של רעה הוא מכלה אותם. אבל לישראל אין רע בכלל, כי גם היסורים הם לטובתם להחזירם למוטב. ואם כן היסורים הם רק זמניים והחורבן הוא רק לכלות חמתו על עצים ועל אבנים. ושישובו בני ישראל בתשובה אז יקבצם מארבע כנפות הארץ. ויקיים כל מה שהבטיח להם על ידי עבדיו הנביאים. שמונה עשרה אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. אם היינו אומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב, הייתי אומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלוקינו יתברך ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אברהם. לכן אנו אומרים אלוקי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלוקינו, והוא חיזוק אמונתינו הקדושה (שו״ת פנים יפות) אברהם השיגו בתאר הגדול ע״פ מה שאמר לו ואגדלה שמך. יצחק השיגו בתאר הגבור ע״פ מה שנאמר פחד יצחק. יעקב השיגו בתואר הנורא ע״פ שנאמר מה נורא המקום הזה. ומדת יעקב היא בריח התיכון למדת אבותינו, לכן נאמר הגדול הגבור בלי וא׳ו החבור ומלת הנורא עם וא׳ו החבור. (דובר שלום) (חבר מאמרים מאמר צו) "שענין לידת עשו מיצחק לא הי׳ במקרה, והלא הכתוב אומר: "ויאהב יצחק את עשו". ובארנו שהרי ענין "עשו" הוא כל סוד הרע ובאמת כל תכלית העבודה היא דוקא ע״י יצר הרע וזה מה שאמרו חז״ל: טוב מאד זה יצר הרע, שלכל תכלית הטוב האדם מגיע דוקא מיצר הרע, אם רק יעמד כנגדו, ע״ש. מבאר מדת אברהם שהי׳ "תמים" שלא הרהר אחר מדותיו. ועל כל טענות השטן ענהו רק "על מנת כן" לא הי׳ לו שום קושיא שום טינא וטענה ושום הרהור וזהו תמימות שאינו קולט אבק כלל ואין שם מקום חלות היצר. יעקב איש תם הולך בדרכי אבי אביו אברהם, עשו כאדרת שער תכונת הבד השעיר שבו מתדבק אבק (עד כאן דבריו). אחת מהמדות שהקב״ה הטביע באדם הוא שאינו מקבל דבר אפילו מהוריו וחוקר לעצמו. ואם מנצלים אותה לטובה היא מקור הברכה כמו שאמר "הפנים יפות" והוא חזוק אמונתו הקדושה. אברהם הכיר את בוראו במדת הגדול בורא הכל ולא הרהר אחרי מדותיו והלך לפני ה׳ בתמימות שלמה. יצחק לא הסתפק במדה זו, הוא רצה לעבדו גם עם יצר הרע. הוא שבקש יסורים. הוא הוליד את עשו ורצה לשַעַבֵּד אותו לעבודת הבורא. ויאהב יצחק את עשו. הוא חשב שעשו יכל גם הוא להגיע לגדולות בעבודת הבורא. הכונה היתה נעלה ורק יצחק הי׳ יכל להשתלט עליה, אבל לא עשו, והנסיון אכזב. אבל הקב״ה בטובו לא רצה לצער את יצחק ותכהן עיניו מראות. "אמר ר׳ אלעזר בן עזרי׳ מראות - מראות ברעתו של רשע". (מ״ר תולדות) כונתו של יצחק היתה כל כך טהורה ונשגבה כי חס הקב״ה שלא לצערו, ועשו ציד בפיו. הוא רמה את אביו, שהי׳ צד ומרמהו בדבריו (מדרש רש״י). ורבקה אוהבת את יעקב - לבדו מפני שהכירה ברשעו של עשו (ספורנו). לרבקה הי׳ אח לבן היא ידעה מה הוא כחה של רמאות. יצחק הכיר בגדלות של הכרת אביו אברהם ולעבדו בתמימות אבל הוא רצה להוסיף עליו ולעבדו גם עם יצר הרע, האלוקים הגבור עם פחד יצחק, והשתדל לחנך את עשו בזה. ובברכות שברך את יעקב בטעות בחשבו שהוא עשו נתן לו את ברכותיו הוא ולא את ברכות אברהם אביו, אותם הוא שמר לבנו יעקב, הוא ידע שיעקב הוא ההולך בעקבות אביו וסגולותיו שמורות לו. אבל יצחק חשב שאת שלו הוא ימסר לעשו בנו, את כל הטובות הנובעות מהשגיו של פחד יצחק. וכאשר נודע ליצחק שגם יעקב בא כאן במרמה שאחיו הוא במרמה, איננו כל כך תם כאשר חשב, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, יודע הוא גם לשַעַבֵּד את הרע כשיש צורך, אם כן אין כאן טעות "גם ברוך יהי"", אישר את ברכתו ולא כעס כלל שרמהו- "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו" וכאן מוסיף הוא לו על ברכתו: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך". כאן מתקיים הבריח התכון של מדות אבותיו. יעקב מאחד את תמימות אברהם איש תם עם פחד אביו יצחק, את האלקים הגדול של אברהם עם האלקים הגבור של יצחק ויוצא מזה הנורא. נורא בגדולתו ונורא בגבורתו. וא״ו החבור הוסיף על שניהם והקים את עם ישראל, עם ה׳, בני בכרי ישראל. ערבית לחול ברכות לג :. משנה: "האומר-מודים, מודים משתקין אותו" ובתפילת ערבית לחול, ב"ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן-וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלקים, ה׳ הוא האלקים". וזה ממלכים א׳ פרק יח, והשאלה מדוע נתקבלה כאן האמירה שהיא חוזרת על "ה׳ הוא האלקים" פעמיים? ועלה ברעיוני לתרץ: אליהו הנביא בא אל ב״י בטענה שם פסוק כא: "ויאמר עד מתי אתם פסחים על שני הסעיפים אם ה׳ הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". אחרי שראו את כשלונם של נביאי הבעל והתגלות ה׳, ותאכל את העלה ואת העצים וכו׳ וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו וגו׳. מה היתה הטענה של אליהו הנביא? שהם פוסחים על שני הסעיפים- מודים בה׳ וגם עובדים לבעל. לכן הם הכריזו ואמרו: "אליהו, גם אתה מודה שאנו מודים לה׳, ה׳ הוא הא-קים. זהו הראשון. והשני- שאתה חושד בנו שאנו עובדים לבעל, חס ושלום, לא כן היא, גם בזה אנו מכריזים: ה׳ הוא האלקים, אין אנו פוסחים על שני הסעיפים, בצד שניהם אנו מכריזים: ה׳ הוא האלקים, ה׳ הוא האלקים". פרקי אבות משה קבל תורה מסיני "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". מה כונתם של חז״ל בשינוי הלשונות? אצל משה רבינו קבל ומסר ליהושע ולא הזכירו שיהושע מסר, אלא אומר סתם, וכן הלאה, ורק אצל אנשי כנסת הגדולה שוב נזכר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. אולי אפשר לבאר כי זה לשבחו של משה רבינו. כי קבל הכל מה שה׳ רצה לו לקבל. כי לא שייך אצל הקב״ה להגיד שמסר תורה למשה רק שמשה קבל קבלה שלמה כל מה שהקב״ה למד אותו. וליהושע מסר את הכל מה שלמד מפי הגבורה. ומסר את זה הכל בעין יפה. כאשר ה׳ אמר לו שים ידך ומשה סמך את ידיו. את שניהם. מסר לו כל מה שקבל מסיני. אולם לא כתוב קבל כי חז״ל רצו להדגיש שהיתה כאן מסירה שלמה. אבל כמה שהוא יהושע קבל מזה לא כתוב. ואחר כך לא נזכר מסירה ממש אלא מובנת מאליה כי באמת גם המסירה לא היתה מלאה. כל אחד לא קבל הכל מה שנמסר לו, ולא מסר כל מה שקבל, כמו שכתוב שעתניאל החזיר בפלפול הלכות שנשתכחו בימי האבלות. ולכן אפילו אם התורה לא נמסרה בשלמותה בא נביא אחר והחזיר מה שנשתכחו. אבל אנשי כנסת הגדולה שהגמרא אומרת (יומא סט.) "למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה". הם הם שעצבו את דמות ישראל והעמידו אותה על יסודותיה המסורתיים, הם היו צריכים לקבל את המסורה השלמה כפי שנתקבלה מסיני. לכן כתוב אצלם שהנביאים מסָרוה לאנשי כנסת הגדולה. ענינים שונים בענין לימוד המוסר (מתוך מכתב) ועוד בעניני מוסר ומדות תמיד היו צריכים עדוד וזירוז, וזה הי׳ תפקידם של הנביאים וחכמינו ז״ל ומנהיגנו במשך כל הדורות. ישנם שמטבעם ומלידתם הם קדושים וטהורים, אבל לצערינו יש גם הרבה אחיתופלים שמשתמשים בתורה לרעה ולחלול שם שמים. וזה בגדר "ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (סוף הושע). והנביא השאיר לנו אמת זו שבה נוכל להבין כל הסתירות שאנו נתקלים בהם. הדרך היא אחת דרך ה׳, אבל עוד צריכים מאמץ נפשי וסיוע מה׳ להכיר את דרך האמת. ואז משתייכים לעדת הצדיקים שהולכים בם בלי מכשול ולא חלילה לעדת הפושעים שנכשלים בם ומחללים שם שמים. ועל זה התפלל דוד המלך מה׳ "אחלי יכנו דרכי לשמר חקיך, ואז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך." דוד המלך ע״ה מתפלל שלא יכשל בדרכיו ויעשה הכל כגזרות ה׳ מבלי להתפלסף ולחפש טעמים, שהם יהיו אצלו, "לשמר חוקיך" ואז יוכל להבין ולהביט אל כל המצוות ולא יתבייש כי יראה שקיימם כראוי. והוא מוסיף, "אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך" אפילו ההודאות שלו - הוא מתחנן שיהיו ביושר לבב - כי ילמד אותם "ממשפטי צדקך." והוא מסיים "את חקיך אשמר אל תעזבני עד מאד." אחרי הכל הוא מוסיף להתפלל אני חקיך אשמר - אבל - אל תעזבני עד מאד. כמה שידע דוד המלך שמצודות פרושות בדרך מיצר הרע, וכמה שמירה צריך מהאדם עצמו, וכמה סיוע מבוחן כליות ולב, אילו הדבר קל הי׳ לא הי׳ דוד מתחנן לזה כל כך. דוד המלך נפגש באחיתפלים וסבל מהם והכיר את האמת וידע להשמר מהם "לפתח חטאת רובץ", גם הצליחו להכנס פנימה. וגם בכתלי הישיבה צריך לעוג עוגה כחוני המעגל לתפלה ולא לתת למפריעים להכנס פנימה. ברגע של אכזבה צריך לזכור שר׳ ישראל סלנטר וכל הבאים אחריו וגם החפץ חיים לפני שכתב את פסקי הלכותיו טפלו קודם בתורת המוסר והמדות, ואם הם בזמנם ראו צורך לזה על אחת כמה וכמה דורנו צריך לזה. המתחיל במצוה אומרים לו גמור המתחיל במצוה אומרים לו גמור. אולי הכונה בזה היא לא דרישה אל המתחיל במצוה שיגמור אותה, אלא זכות שמי שמתעורר לעשות מצוה הקב״ה מסייעהו ומאפשר לו גם לגמרו. כידוע אמירה היא רכה, ההשגחה מלטפת אותו בדברים, מעודדת ומחזקת אותו ואומרים לו גמור. מראות הצובאות כשבאו בני ישראל לתרום למלאכת המשכן הביאו הנשים את המראות שלהם ומשה הסתפק אם לקבלם אם לא. ונמלך בשכינה וה׳ אמר לו לקבלם. וממנו נעשה הכיור שבו התרחצו והטהרו כל הכהנים לפני עבודתם במקדש. במילים אחרות הכלי שממימיו הטהרו והתקדשו הכהנים לקבל סליחה ומחילה לכל המקריב בישראל ולכלל ישראל ע״י התמידים והמוספים נעשה מתרומות נשי ישראל. ומה הם המראות הצובאות? הדברים סתומים וצריכים ביאור. הלא הנשים גם הביאו את כל תכשיטיהם ונתקבלו מבלי פקפוקים. ורבותינו למדו מפרשת ההתנדבות שהנשים הביאו הראשונות ואחריהם באו הגברים, והנשים נתנו רק למשכן ולא לעגל, ולכן זכו שלא מתו במדבר ועלו עם בניהם לישראל. אבל מה במיוחד במראות פקפק משה רבינו? ורש״י מסביר באריכות מה הן המראות הצובאות. מכיון שעל ידיהם עודדו הנשים במצרים לגברים להתיחד אתם במקום עבודתם המפרכת גוף ונפש ושלא יתיאשו מן הגאולה, וכמו שמרים אמרה לאביה, "גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הכל". על ידי המראות הצובאות העמידו חיילות לה׳ את צבא השישים רבוי שיצאו ממצרים, ולכן קראו אותם המראות הצובאות ... אבל משה רבינו לא ידע אם כונתם היתה כולה לשם שמים או התכונו גם להנאתם הגשמי, לכן שאל את פי ה׳, וה׳ היודע מחשבות העיד בהן שכלן לשם שמים התכונו, ולכן קבעם לעשות מהם את הכיור, את המקוה למשכן. וכאשר עיינתי במגילת רות נתברר לי ענין המראות ואיזו רוממות הנפש של הנשים העבריות במצרים נראה בהם. רבותינו מדייקים במגילת רות שנעמי אמרה לרות להתרחץ, זאת אומרת להטהר וללבוש את בגדי השבת שלה ולרדת אל בועז לגורן. אבל רות בחכמתה אמרה אם תלך בערב מקושטת עד שתגיע אל הגורן יפגעו בה ... לכן הלכה אל שדהו בבגדים העניים שלא ירגישו ביפי׳ ורק שמה התרחצה ולבשה את בגדיה החגיים. אותו ענין הי׳ גם במצרים. הנשים העבריות לא רצו שיפגעו בהם המצרים, לכן עד שהגיעו למקום עבודתם של בעליהם הלכו לבושים כעבדים שלא ירגישו בהן. רק שבאו למחנה בעליהם שמה התקשטו והראו לבעליהם את יפים שיזדווגו אליהם ולקחו אתן את המראות, ומכיון שהמראות היו בכדי להקים בהם צבא השמים כתבה התורה והעידה בשמם לשם מה השתמשו בהן. ואחרי שיצאו ממצרים תרמו הנשים את מראיהן למלאכת המשכן וה׳ ציווה לעשות ממנו הכיור לפרסם שטהרת הנשים בחייהם הפרטיים היא הכיור וההכנה לקדושת ישראל שנתמלאה על ידי שלוחיהם הכהנים כעבודת ה׳. שמחת חיים (מתוך מכתב) שמחנו מאוד לקבל את ברכותיכם. הלואי ויהיו לרצון תפילתינו ונחתם לשנת של חיים ושלו׳, ברכות ונחמות, ולשמח כלנו יחד בשמחות של ילדנו היקרים ולראות אותם מאושרים. לפי דעתי הם שני דברים. שמחה היא רגעים או זמנים של שמחה בחיים. ואף שהם תורמים או גורמים לאושר, הם לא כל החיים. אבל חיים מאושרים זה סכום של כל החיים. החיים היום יומיים גם הצפיות וההכנות לשמחות וכן למחרתן של השמחות, כל רגע ורגע של החיים יהי׳ מלוה באושר. ואושר זה הוא גם לא תלוי תמיד במצב או בגורמים. האושר האדם מוצא בלבו הוא, ועליו יתפלל כל חסיד שיהי׳ חלקו בין המאושרים. ואם כי צריכים אנו לסיעתא דשמיא בכל דבר יש בו חלק שבכדי להשיגו יש עליו על האדם לעבד בעצמו, ואם האדם בעצמו לא ישתדל להיות מאושר באשרו אפילו אם ימלא ה׳ את ביתו מכל טוב, אם האדם לא יברך על הטוב הוא גם לא ירגיש בטובו. ואם היו שואלים אותי מה צריכים בעיקר ללמד את הבנים, הייתי אומרת שמחת החיים. כל רגע שהאדם לא מנצל אותה להעריכה ולשמח בה הוא מאבד את עצמו. גלות וגאולה (שבת קמה:) "על ההרים אשא בכי ונהי וגו׳ מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (ירמי׳ ט) א״ר יעקב א״ר יוחנן כולם חזרו חוץ מקולייס האיספנין וכו׳ והאי כיון דלא שריד שדרי׳ לא מצי סליק" ורש״י שם מבאר: וכולן חזרו - הבהמות והעופות ואף הדגים. כולם חזרו - דהא עד בהמה כתיב, מכלל דמכאן ואילך הדור, חוץ מקולייס (מן דג) כדמפרש הני מדרי וכו׳, והאיך מחזירין? שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לארץ ישראל וחוזרין ונובעין מעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחין להעלותן יותר מדרך פרת עצמו. והאי קולייס האספנין - כיון דלא קשה שדרה שלו, לא מצי סליק." (לא יכול להעביר את עצמו ממקום גלותו ולעלות ולחזור לארץ ישראל.) מכיון שרבותינו נקטו את הכלל ש״די לו לחכימא ברמיזא", צריכים אנו לעיין בדבריהם ולהבין למה התכוונו. ואין ספק בלבי שהתכוונו בזה לא רק לבעלי החיים כי אם לשבי ציון. מי חזר לארץ מולדתו ומי לא? ומכיון שדרך חזרה לא היתה בדרך המלך לא דרך נהר פרת, וצריך הי׳ לעלות דרך "סילונות וסולמות מתחת לקרקע" אלה שהשדרה שלהם אינה מספיק חזקה (אינה קשה) לא יכלו להעביר את עצמם משטף מימי הגלות ונשארו שם ולא עלו לשוב לארץ ישראל. והעמידו רבותינו ז״ל לפנינו את "מקולייס האספנין", הדג, דלא שריד שדרי׳, כסמל ולימוד. והוא קול קורא לשוב לארץ אבותינו אפילו דרך סילונות וסולמות! ומצד שני יש לראות איך תיארו רבותינו את יחסם של אבותינו בנוגע לבניהם ואחיהם הנמצאם בגולה ובשבי׳. בפ׳ ויחי על הפסוק "ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים" מביא ה"תורה תמימה" (מנזיר סה.): ונשאתני ממצרים - טול עמי מעפר מצרים. (מכאן אמרו המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו). ובהסברו הוא מוסיף: ומה שהוספנו במוסגר, הוא על פי גירסת הערוך וכו׳ שהרי לא נמצא כלל בכתוב שיעקב נקבר תחלה במצרים. והרמב״ם כתב שאסמכתא הוא. ואם כי סמכו רבותינו ז״ל את ההלכה שהמוצא מת מושכב נוטלו ואת תפוסתו, הטעם בגמרא הוא מחמת הדם שיצא ממנו וכו׳. (עיין רש״י שם) ומכיון שיעקב לא נקבר קודם במצרים יש לשאול למה צוה שיקחו עמו גם מעפר מצרים? יודעים אנו על חיבת עפר ארץ ישראל ליהודי. והיהודים בארצות גלותם היו משתדלים להכין קצת מעפר ארץ ישראל, שבמותם ישימו מעפר ארץ הקודש בקברם בגולה. אבל לאיזה טעם ציוה אבינו יעקב שישימו מעפר ארץ מצרים בקברו עם אבותיו? ועלה בדעתי להציע טעם לבקשתו זו. כידוע שהבטיח ה׳ ליעקב שזרעו יהי׳ כעפר הארץ (בראשית כח: יד) והספורנו ועוד מפרשים פרשו "שיהיו בתכלית השפלות" כדברי הנביא (ישעי׳ סוף נא׳) "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה, ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים". ודוקא אחרי שפלות זו תבא הישועה "ופרצת וכו׳". לכן בקש יעקב אבינו את יוסף שיקחו עמו בנשאם אותו ממצרים, להשכיבו עם אבותיו, גם מעפר מצרים. כי ידע את אשר יקרה את בניו עד אחרים הימים. ומצרים הראשון לכל הגלויות ואב לכולם. ועפר מצרים מסמל את כל הצרות שיסבלו שם ובגלויות שאחריה, ועפר מצרים יהיה עמו כערבון לישועה שהובטחה לו לבוא אחר הגלות. כמו שענה רבי עקיבא לחבריו בראותם את חורבן ירושלים וכשהגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם לבכות והוא מצחק. "אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' (במדבר א׳) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם, 'מפני כך אני מצחק. דכתיב, ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב לכן כגללכם ציון שדה תחרש וגו׳ בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת׳. אמרו לו, 'עקיבא נחמתנו, עקיבא ניחמתנו'." (מכות כד.):
<h2>הקדמה לספר "תועפות הרי״מ"</h2>
אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זכרונם (בר״ר, ס׳ פב- ו), בספר זה נכללות דרשות בעלי הרב ר׳ יחיאל מיכל קוסובסקי זצ״ל למן בואו ליוהנסבורג שבדרום אפריקה אלול תש״א, עד אחרי הימים הנוראים תשכ״ד. אז תקפתו מחלה ממושכת ואחר ששה חדשים של יסורים השיב נשמתו בטהרה בכ״ו ניסן תשכ״ד, והובא למנוחה יחד עם עצמות אביו זצ״ל בהר המנוחות שבירושלים. דרשותיו אלו נרשמו בכתב ידו בלשון הקודש, משאת נפשו היתה לסדרם, שהרבה מהן נכתבו בקצור נמרץ רק לזכרון דברים לעצמו, לזה. ולהדפיסם. אולם מפני עבודתו המסועפת וטרדותיו הרבות לא נתפנה אחרי פטירתו החלטתי להדפיסם מבלי לשנות בהם, כי הודות לשפתו הברוכה ורעיונותיו הברורים, הדברים כהויתם הם נפלאים. ומפני זה גם לא נכללו בספר זה דרשותיו שרשם באידיש או באנגלית, השפות שמשתמשים בהן בארצות גלויותינו. את לשון הקודש אהב אהבת נפש, שלט בה בכל הדרה ויפיה והעריך את קדושתה, ורוב דרשותיו שנאם אפילו באידיש או באנגלית רשם לו בלשון הקודש. רק כשצערו התגבר עליו, ובמיוחד בימי המלחמה כשהגיעו השמועות הנוראות על גודל החורבן, ומלכות ישראל התפרצה זעקה גדולה ומרה, בימים ההם, רשם הרבה מדרשותיו באידיש. במיוחד התבטא בשפת אידיש בהספדיו על קדושי פולין וליטה כשהביע את יגונו ודרש את נקמת דמם מידי הרוצחים השטניים ומידי הממלכות המסייעות באדישותן ובחוסר תגובתן למעשי הרצח. כנראה הרגיש ששפת הגלות שנולדה על ברכי הצרות והתפתחה על רקע הענויים היא היא המבטאת אותם יותר, ומשום כך רשם רק אחדים מהספדיו בלשון הקודש. אכן כל דברי הנחמה, הבטחון והאמונה בה׳ שבהם הי׳ מסיים כל דרשותיו, אפילו אלו שעיקרן באידיש, רשם בלשון הקודש. כי כמו שהצרות והיגון מתבטאים בשפת הגלות, הנחמה היא בלשון הקודש דוקא, בדברי ה׳ שמסר לנו ע״י נביאיו הנאמנים. בלשון התנ״ך כלולות תקוות ישראל ונצחיותה ובה מצא את נחמתו. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות, א-ו), אם מת מנהיג הדור ועוד אחיו ובני דורו קיימים, השפעתו עדיין נכרת ונזכרת בפעולות אחיו ובני דורו. אבל אחרי שכלם מתו, מי יזכירו? בעלי הרי״מ זצ״ל שהי׳ אחד מן היחידים שנצלו מגיא ההריגה, והי׳ מן הראשונים שהגיעו לארצות הרוחה, הציג את אחיו הרבנים וראשי הישיבות. באישיותו ופעולותיו חי כל הדור ההוא. ולא רק שרוחם של כל קדושי עליון הי׳ חי בו, אלא שגם ראה את חובתו להקדיש את כל כחותיו כדי להקים את החורבות ולהעביר את הירושה הרוחנית לשארית הפליטה. ומשום כך יש גם ערך הסטורי לדרשותיו, ולכן הדפסתי לכל דרשה התאריך שלה. יעקב אבינו לפני צאתו לארץ מצרים לגלות הממושכת, נסע קודם לבאר שבע לקצוץ ולקחת אתו אותו הארז שנטע אברהם זקנו, ורבותינו ז״ל אמרו שמאותו ארז נעשה הבריח התיכון של המשכן. וכן עשו אבותינו בכל דור ודור. בצאתם לגלות, למדבר האומות, נשאו עמהם ארז זה. והרב רי״מ קוסובסקי זצ״ל גם הוא בבואו אל ארץ הגלות החדשה הביא עמו שתיל מהארז הזה שגדל ושגשג על אדמת אירופה בגלות ארוכה של אלף שנה, ונטעו על אדמת אפריקה הדרומית. את אדמת המדבר הרוחני הזה השקה והרווה בחלבו ודמו עד שהשתיל הכה שרשים וגדל נטע שעשועים וממנו נבנה משכן ה׳ בישוב החדש, משכן התורה, הישיבה הקדושה "בית יצחק" ביוהנסבורג, שקרא על שם אביו זצ״ל. התורה שנלמדת בדרום אפריקה עד היום, שמתפשטת וגודלת, היא פרי עמלו של הרי״מ ושרשה בארז ההוא שנטעו באהבה, דאגה ומסירת נפש. אבני נגף רבות היו לפניו, השטן שעמד לעכבו - בהרבה "דמויות" נראה לו, אבל באמונתו החזקה השיב לכל התקפותיו וענהו "אני בתומי אלך". לא נרתע מכל הקשיים, כי האמין בשליחותו הקדושה. כשרונותיו הנעלים, פעילותו הצבורית, נפשו הרחבה שהצטיינה באהבת ישראל, באהבת האמת והצדק ובאהבת התורה ירש מאביו הגאון ר׳ יצחק קוסובסקי זצ״ל מחבר "שבת ומועד". גם מצד אמו ירש מדות וסגולות נעלות מדורות רבנים, ואף זכה לצקת מים על ידיו של מנהיג הדור האחרון וראש הגולה דודו הגאון ר׳ חיים עוזר גרודזנסקי זצ״ל, ומקרבתו נהנה עד הרגע האחרון שבחייו. רבותיו של הרי״מ זצ״ל אהבוהו וכבדוהו עד למאוד. בהיותו עוד בישיבה נתפרסם שמו לתהילה, ונתבקש לבוא ולמלא את מקום אביו בקהלה הנכבדת וואלקאוויסק, כאשר אביו נענה להזמנת העדות החרדיות בדרום אפריקה להיות להם לראש ולאב״ד. הרב הצעיר שמש את הקהילה הגדולה ודגלו עליהם אהבה ובכל דרכיו משכיל. גם הדיין הזקן, שעוד שמש יחד עם אביו, שתף אתו פעולה והחשיב את פעילותו וחיבב אותו עבור מדותיו התרומיות. אמנם אחרי ששמש קהילה זו בהצלחה שלש שנים, כשנתפנה כסא הרבנות של הקהילה הסמוכה זלבה, שהיתה לה הזכות שנתכנסו בה ועד ארבע הארצות, ופנו אל הרב רי״מ, נענה להם ועבר לזלבה ושם קבלוהו בכבוד מלכים. ראוי לציין שבשתי קהילות מפורסמות אלו, נתמנה הרי״מ בהיותו עוד צעיר לימים מה שלא הי׳ מקובל עדיין בימים ההם. והוא ניהל את עדתו בחכמה ובתבונה באהבה ומסירות. הצעירים כמו הזקנים ראו בו רועה נאמן, והלומדים העריכוהו וכבדוהו. בבית הדין ידע איך לפשר סכסוכים ולפסוק הלכות ברורות. בנאומיו הי׳ מלהיב לבבות ומקרבם לאביהם שבשמים. פיו הי׳ מפיק מרגליות, מעין נובע. בתור מרצה ומגיד שעור הי׳ מאיר עיני מאזיניו ותלמידיו בהסברתו הבהירה ורעיונותיו ההגיוניים. הי׳ לו אוזן קשבת לכל מר לב ונפש והי׳ משתדל לעודדו לתמכו, לעזרו ולהקימו. הודות לכשרונו המיוחד לשלוט בשפות זרות שמש כנציג נאמן למען עדתו הן בפולני׳ והן בדרום אפריקה. הוריו בהיותם בדרום אפריקה מרחוק הכירו את הסכנה הנשקפת ליהדות פולני׳ והפצירו בו שיבא לדרום אפריקה. במקום מקלט זה ראו הוריו צורך ברבנים צעירים שידריכו את העדה הקדושה בדרך התורה והמסורה. הם הבינו שיביא אתו ברכה לכל העדה החרדית שבדרום אפריקה בבואו שמה. אולם הרי״מ אהב את קהילתו ולא רצה להפרד ממנה וגם ראה את עצמו אחראי עבור עתידה של יהדות פולני׳. הוא טען שמחובתם של הרבנים הצעירים היא לעמוד על עמדותיהם, להדריך את הנוער בדרך ה׳ ולעמוד בפרץ נגד הזרמים החדשים שהתחילו לעשות שמות בקהילות הקדושות. אכן לא ארכה הפעולה הברוכה ופרצה המלחמה, מלחמת עולם השני׳ והיטלר מצד אחד והקומוניסטים מצד השני שפכו את אפם ואת חמתם וקהלות קדושות נחרבו ונשמדו והאחדים שנצלו התחילו בנדודיהם, וביניהם הרי״מ קוסובסקי ומשפחתו. אחרי צרות ונדודים הצליחו הוריו להצילם ולהביאם לדרום אפריקה באלול שנת תש״א. ובדרשות של הספר הזה משתקפות פעולותיו של המחבר בדרכו החדשה. כסיום להערכה קצרה זו בחרתי בשני רעיונות שלו שהוא השתמש בהם לתאר חובת הרב המנהיג בישראל, והם הולמים ביותר לאישיותו הנפלאה. א) רש״י בפ׳ שופטים מונה ג׳ חטאים שאפילו נביא אמת יכול להכשל בהם, והסביר המחבר שהם גם שייכים לרב ומורה בישראל. והם: הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא והעובר על דברי עצמו - בג׳ חטאים אלו לא נכשל הרי״מ זצ״ל. כל מה שלמד מרבותיו, דבריהם ורוחם ספג לתוכו והד דבריהם נשמע מפיו. הוא לא כבש נבואתו, לא נתרשל ולא נרתע מלמלא את תפקידו ושליחותו בתור רב ומנהיג בישראל. לא עבר על דברי נביא - לפיהם הוא חי ופעל כל ימיו. וגם לא על דברי עצמו - כל מה שדרש מאחרים, קיים הוא בעצמו ובמעשיו הראה להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. הוא הקדיש את חייו להדריך צעירים ולקרב רחוקים לאביהם שבשמים, ובזה שלא היו בהנהגתו שום סתירות לדבריו שהשמיע ברבים זכה להרבה תלמידים ומעריצים, וזה הי׳ סוד הצלחתו ובו זכה לסייעתא דשמיא. ב) מה שדרש בפסח תש״י על הכתוב: קוצותיו תלתלים - זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב, שמנהיג בישראל צריך לאחד את שתי המדות גם יחד. מצד אחר כשהוא עוסק בדיני ההלכה, כשהוא יושב וגורס לתלמידיו, כשהוא דן בעניני הצבור וצרכיו הוא צריך למידות הזקנה - קניני החכמה, דעה מיושבת וצלולה. אבל כשהוא עומד להגן על כבוד התורה, כבוד ישראל וקדשיו, הוא צריך להתאזר כגבור מלחמה בכח ומהירות וקלות המרוץ של בחרות, לעמוד בכל סכנה ובכל פרץ. הרי״מ זצ״ל הצטיין בכולן וזכה שבעמדו במלחמה קדושה זו להגן על קדושת התורה השיב את שונאו אחור וקדש שם שמים ברבים. זכותו יגן עלינו ויתקיים בקרוב בימינו דבר ה׳ ביד ישעי׳ נביאנו "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו׳, אמר לציון מלך א׳- קיך".